תקציר

"קבוצות יוצרות שכונה" היא תוכנית לעבודת רחוב קהילתית, שפועלת בשדרות משנת 2017 ואף התרחבה לערים נוספות בארץ. עלה הצורך בקיום מחקר שיבדוק את השפעות התוכנית ויעריך אותה בתום חמש שנות פעילות.

השיטה: מחקר נרטיבי, שכלל ראיונות בקרב 30 תושבים פעילים. נערך ניתוח תמטי, שממנו חולצו תפיסות ועמדות לגבי השפעת התוכנית על מציאות החיים בשכונות.

ממצאים: מרבית המשתתפים מחזיקים היום בתפיסת זהות של מנהיגים בקהילה, כחלק מרשת רחבה של פעילים שמשנה את פני העיר, כולל בהתמודדותה עם שגרת החירום. התבהרה עמדה חזקה של הנהגה, מתוך התנגדות לעוני ולהדרה. ניכר שיפור ביחסים בתוך המשפחות, במרקם השכונתי ואף עם נציגי המערכות, לצד חיזוק הביטחון האישי והחוסן הקהילתי. המרואיינים מבינים לעומקן את מטרות התוכנית ואת דרכי פעולתה, מה שמעיד הן על שיח גלוי וישיר שמתקיים בהקשר לתהליך והן על הכבוד שרוחשים אנשי הצוות כלפי התושבים כסובייקטים.

מסקנות והמלצות: המחקר מאיר את הפוטנציאל הגלום בפיתוח מנהיגות בקרב אוכלוסייה מוחלשת, ואת השינוי הנרטיבי שמתרחש הודות לפעולתה של התוכנית. בלט ערכה של עבודת הרחוב כפרקטיקה לפיתוח קהילתי. מומלץ להשקיע מאמצים בליווי עוטף לאנשי המקצוע, כדי לתמוך בבחירתם לפגוש כאב, לשהות בחוסר אונים ולפעול להגדלת התקווה.

מילות מפתח: עבודה קהילתית, עבודת רחוב, פיתוח קהילתי בין–תחומי, עוני, חוסן קהילתי, מנהיגות

מבוא

המסמך שלפניכם מסכם מחקר הערכה נרטיבי המתאר את תוכנית "קבוצות יוצרות שכונה" בשדרות. התוכנית נבנתה בהובלה משותפת של תנועת דרור ישראל ועיריית שדרות – היחידה הקהילתית באגף הרווחה (בתמיכת משרד הרווחה), יחד עם הרשות לביטחון קהילתי, מרכז חוסן וקרן רש"י, ופועלים בה חברי דרור ישראל החיים בעיר. שדרות היא העיר הראשונה בארץ שהנהגתה ראתה את הפוטנציאל שבתוכנית ואִפשרה מרחב משמעותי לצמיחתה, אשר מתרחבת בימים אלו למקומות נוספים בארץ.

תוכנית "קבוצות יוצרות שכונה"

"קבוצות יוצרות שכונה" היא תוכנית לעבודת רחוב קהילתית, שהוקמה ב–2017 ופועלת מאז בשכונות הוותיקות של שדרות: נאות אביב, נאות אשכול, בן גוריון, נאות הנשיא, נאות הדקל ונאות הנביאים. על פי רוב, שכונות אלה מתויגות בהכללה כ"שכונות מצוקה", תיוג שכולל את הסטריאוטיפים הנלווים אליו: בעיות תשתית, מרחב ציבורי לא בטוח, מקום שמרוכזת בו אוכלוסייה מוחלשת, נרקומנים ועבריינים, מתיחות בין שכנים, מערכת יחסים סבוכה עם הממסד ועוד.

ואכן, רבים מתושבי השכונות לא בחרו לגור בהן מבחירה חופשית אלא הגיעו אליהן מכורח הנסיבות, לרוב על רקע כלכלי. מגוון האוכלוסיות בשכונות הללו גדול: עולים ובני עולים ממדינות חבר העמים לשעבר (בעיקר קווקז ובוכרה), מאתיופיה, מצפון הודו (קהילת בני המנשה), וגם תושבי שדרות ותיקים, שחיים בעיר מילדותם. רבות מהמשפחות המתגוררות בשכונות הללו משתייכות למעמד סוציו–אקונומי נמוך (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2020) ומתמודדות באופן יום–יומי עם מציאות החיים בעוני, בהן לקוחות רווחה, דיירי עמיגור ואימהות יחידניות רבות.

"קבוצות יוצרות שכונה" היא תוכנית התערבות לפיתוח קהילתי (Rothman, 1996), שבחזונה תושבי שכונות מוחלשות בונים יחד את קהילתם. מטרותיה של התוכנית הן לגבש מנהיגות שכונתית המורכבת מכמה שיותר תושבים פעילים, לחזק את תחושת הערך העצמי של יחידים ושל קבוצות ולטפח חוסן אישי וקהילתי בהתמודדות עם אתגרים. התוכנית מתמקדת בהגדלת ההשתתפות של כלל המגוון האנושי בשכונות, וביצירת הזדמנויות לאוכלוסיות בעוני ובהדרה לקחת חלק פעיל בעיצוב מציאות חייהן.

התוכנית מבוססת על הפדגוגיה החברתית שפותחה בתנועת דרור ישראל (יעקב, 2021; קפלן ויעקב, 2023), המשלבת באופן אינטר–דיסציפלינרי בין חינוך בלתי פורמלי לבין עבודה קהילתית (להרחבה על היתרונות הסינרגטיים שבפיתוח קהילתי בין–תחומי ראו: כורזים–קורושי ואחרים, 2009; קטן, 2009), ופועלת בפרקטיקה של עבודת רחוב (ברט ואחרים, 2013; שיינטוך, 2013). אנשי הצוות זוכים לליווי ולהדרכה פרטנית וקבוצתית על ידי מרכז ההדרכה של רשת דרור בתי חינוך, לצד הפריה הדדית עם העובדים הסוציאליים של היחידה לעבודה קהילתית באגף הרווחה בשדרות, כחלק מהעבודה המשותפת ומההדרכה בניהול התוכנית.

עבודת המדריכים

המדריכים מחולקים לזוגות ויוצאים לגני המשחקים ולשטחים שמתחת לבניינים, במטרה להגיע לכלל התושבים – מכלל העדות, הגילים והמגדרים. הם חותרים למפגש בלתי אמצעי בטריטוריה השכונתית, שבה הם אינם "בעלי הבית", ודרכו הם יוצרים יחסים קרובים ולא–פורמליים עם התושבים ומבססים אמון ודיאלוג בין התושבים לבין עצמם ובינם לבין המערכות (פרידמן ובנדס–יעקב, 2003; שיינטוך, 2013).

"קבוצות יוצרות שכונה" היא תוכנית התערבות לפיתוח קהילתי, שבחזונה תושבי שכונות מוחלשות בונים יחד את קהילתם

המדריכים מציעים לתושבים להתארגן כקבוצות וכצוותים, מתוך התפיסה ששותפות מייצרת כוח, ופועלים לנתב את הייאוש לכדי עשייה משותפת, תוך התעקשות שהתושבים יטפלו בעצמם במצב. הם מנגישים את האפשרות להנהיג, מתוך אמונה שלכל אדם, בכל מצב חיים, ישנן הזכות והיכולת להעניק מניסיון חייו.

תמונת מצב עדכנית

בתום חמש שנים, התוכנית מקיפה מעגלי אוכלוסייה רחבים מאוד: כ–600 תושבים משתתפים בתהליכים הקהילתיים, מתוכם כ–300 פעילים לוקחים חלק בוועדות, בצוותים או בקבוצות. במהלך השנים הוקמו 24 צוותים וקבוצות משימה, במגוון רחב של תחומים: שיפור פני השכונה, פעילויות לילדים, הגברת הביטחון האישי, מיצוי זכויות, הנגשת שירותים עירוניים, גישור פנים–שכונתי, סיוע כלכלי, קליטת עלייה, תמיכה בעיתות חירום ועוד. התושבים הם אלה שהובילו את קבלת ההחלטות לגבי תוכני הפרויקטים ואופיים, וכך צברו ניסיון וביטחון בהנעת יוזמות.

נוסף על אלה, נעשתה עבודה משמעותית מול הממסד במטרה להגביר את הקשב לצורכי התושבים. אחת הדוגמאות לכך היא החלטת חברת עמיגור להחליף את מערכת הביוב באחד הבניינים בעיר (בעלות של כ–150,000 ש"ח), החלטה שנזקפת לזכותה של קבוצת תושבים שהתארגנה במסגרת התוכנית לקידום העניין.

ובנימה אישית יותר, הייתה לי הזכות להגות וליזום את תוכנית "קבוצות יוצרות שכונה" במסגרת פעילותי בתנועת דרור ישראל, בשיתוף עם חברים ועמיתים רבים. לשמחתי, גופים שנתנו אמון בתוכנית בחרו לתמוך בה ולהוביל את הטמעתה כחלק אימננטי מעיריית שדרות, והם שותפים מלאים להגשמת החזון. כמו כן, כעובד אגף הרווחה בעירייה, התאפשר לי להיחשף לכוחה של הפעולה במסגרת השירות הציבורי.

נעשתה עבודה משמעותית מול הממסד במטרה להגביר את הקשב לצורכי התושבים. אחת הדוגמאות לכך היא החלטת חברת עמיגור להחליף את מערכת הביוב באחד הבניינים בעיר (בעלות של כ־150,000 ש“ח)

אני מקווה שהקריאה תאפשר לחוש מקרוב את היום–יום בשכונות, את המשמעות האישית של הבחירה להנהיג ואת הייחוד בעבודתם של המדריכים. מי ייתן ותהיה זו קריאת כיוון לקידום התפיסות והפרקטיקות של "קבוצות יוצרות שכונה" ברחבי הארץ.

מתודולוגיה

מדגם המחקר

המחקר, שהתקיים במסגרת פרויקט סיום בתוכנית מנדל למנהיגות בעוטף עזה, נערך בקרב 30 תושבים פעילים מהשכונות הוותיקות בשדרות, 63% מהם נשים ו–37% גברים – ממגוון עדות, עולים ובני עולים, בעלי משפחות ואחרים, רובם לקוחות אגף הרווחה, 70% מביניהם דיירי עמיגור – וכולם מתמודדים גם עם החיים בצל האיום הביטחוני המתמשך. המשתתפים נדגמו למחקר בדגימת נוחות: פניתי לכ–50 תושבים, שהייתה לי היכרות קרובה עימם בשל מעורבותם הגדולה בתוכנית. מתוכם, 30 נענו להזמנה להשתתף במחקר.

הליך המחקר

המחקר נעשה בגישה איכותנית והתבסס על ראיונות נרטיבים אישיים מובנים למחצה עם כל משתתף. הראיונות נשאו אופי של שיחה בסביבה בטוחה למרואיינים, ארכו כ–45 דקות כל אחד ותומללו. מדובר במחקר נרטיבי (Spector-Mersel, 2010) שנועד לבדוק את תפיסותיהם ועמדותיהם של הפעילים כלפי ההשפעה של תוכנית "קבוצות יוצרות שכונה" על מציאות החיים בשכונות, תוך ניסיון לאפשר להם לספר את עצמם במילותיהם. הריאיון כלל שלוש שאלות פתוחות מרכזיות: איך זה לחיות בשכונה? מה זה אומר עבורך להיות פעיל/ה? מה השתנה בשכונה במסגרת התוכנית?

אתיקה

המחקר התקיים תחת מרכז מנדל למנהיגות בנגב. כדי שהמרואיינים יוכלו לבחור אם ובמה הם מעוניינים להשתתף ולשתף, הוסבר להם מראש שהשיחה תתועד (בעילום שם) ותשמש בסיס למחקר. כל מרואיין נתן לכך את הסכמתו בעל פה, ואף נתבקש לאשר את תמלול הריאיון לאחר קיומו.

ניתוח הנתונים

הנתונים שנאספו נותחו בשיטת ניתוח תמטי בשלושה שלבים: בשלב הראשון נקראו הראיונות כמה פעמים, כדי להעמיק בתכנים שהעלה כל אחד מהמרואיינים. בשלב השני מוינו קטעי הראיונות ליחידות משמעות, בהתאם למטרות המחקר ולשאלותיו. בשלב השלישי קובצו אמירות דומות וחולצו מהן תמות, שהרכיבו את השלד הקונספטואלי של המחקר (שקדי, 2003). כמו כן, נאספו רשמים אישיים במבט–על מחוויית ההקשבה לסיפורי התושבים.

ממצאים ודיון

החיים בשכונות

רוב תושבי השכונות הגיעו אליהן מתוך חוסר ברירה, על רקע אילוץ כלכלי ולאחר תלאות ביורוקרטיות. רבים מהם חיים בשכונות לאורך זמן בחוסר שביעות רצון ובשאיפה לעזוב, אך ללא יכולת ממשית לעשות זאת. כשהתבקשו המרואיינים לתאר את השכונה שלהם מנקודת מבטם, עלו תיאורים רבים של קושי:

מרחב ציבורי לא בטוח: רבים תיארו הימנעות משהות בחוץ כתוצאה מתחושות של אי–נוחות וחוסר ביטחון וחשש מליקויי בטיחות והיגיינה. תוארו צעקות, מעשי אלימות וקריאות למשטרה באופן יום–יומי: "מפחיד לחיות כשמתחת לבניין יש נרקומנים. אני מרגישה כאן לא מוגנת, מאוימת, במיוחד כשחשוך. זו תחושה של חוסר יציבות". כמה תושבים הדגישו שהמצב דוחק בשכנים לריב זה עם זה ולהוציא איש על רעהו את התסכול, מתוך הנחת יסוד חזקה שהם עצמם חלשים מכדי להשפיע.

סטיגמה: כל המרואיינים תיארו חוויה קשה של חיים בצל ההנחה שהם עבריינים, נרקומנים, אלכוהוליסטים, "אנשים עם בעיות" משכונות מצוקה. כולם מרגישים מואשמים ומוכתמים שלא בצדק. יש שנמנעות מלחשוף את מקום מגוריהן מתוך בושה, אך אחרות ביטאו עמדה הפוכה של גאווה והתנגדות להאשמת הקורבן. רבים דואגים שהסטיגמה תחרוץ את גורל הילדים, שגדלים בצל חברה המניחה שיהפכו לנרקומנים.

פרנסה והורות: רבים תיארו התשה והיקרעות בלתי אפשרית בין המאמץ להחזיק את המשפחה לבין המאבק להתפרנס בכבוד. בלט ייאוש עמוק מהעומס שבדילוג בין כמה עבודות, כולן בשכר מינימום, ללא אופק להיחלצות מעקת הקיום: "זה מעגל אינסופי. את עובדת ועובדת, בקושי פוגשת את הילדים, ועדיין לא מצליחה לגדל אותם כמו שראוי. אבל חייבים לתפקד, אז מתרגלים". ניכר כי המרואיינים חשים אחריות גדולה להעניק לילדיהם קרקע מיטיבה, ומוכנים להקריב הרבה לשם כך.

לצד הקשיים, רבים תיארו את היתרונות שבחיים בשכונות, כמו יחסי השכנות והאהבה הנוצרים על אף, ואולי דווקא, בגלל הגיוון העדתי. אחרים שיתפו בגילויים יפים של תמיכה המוענקת בלי ציפייה לתמורה, של דאגה זה לזה בזמן הסלמה. תיארו את הדלתות הפתוחות, את ההתגייסות למען שכן שנמצא במצוקה, ואת העובדה שתמיד יש ממי לבקש סוכר.

נוכחותו של הממסד: היות שרבים מהתושבים מצויים בקשיים וכתוצאה מכך תלויים במערכות, הם מייחסים משקל לעמדותיהם של נותני השירותים. החוויות שתוארו בראיונות היו מגוונות: היו שתיארו יחסים של כבוד, דאגה והערכה, והיו שהביעו רגשות של מורת רוח ותסכול משיפוטיות שחשו במקרים מסוימים ומכך שהסיוע מותנה בהסכמה לפיקוח ולמעקב. לצד זאת, נשמעו עדויות על יחסים חדשים הנרקמים בין התושבים לבין הממסד (כפי שמתואר בפירוט בפרק: "מה השתנה בשכונות בעקבות התוכנית").

מה השתנה בשכונות בעקבות התוכנית?

הצטברו עדויות רבות לשינויים שהורגשו בשטח בעקבות פעילותה של התוכנית:

טיפוח מנהיגות

הרוב המכריע של המרואיינים מזהים עצמם כיום כחלק מרשת חברתית ששיפרה את איכות החיים בשכונות. היו שהדגישו את הרווח האישי מההשתתפות בתוכנית: את הסיפוק שבעשייה, את האוורור שביציאה מהבית, ואת ההבנה שלפעול זה לעמוד מאחורי המילים, להשפיע במקום להתלונן בלבד, לעשות את המקסימום שניתן וגם לדעת מה מעבר לכוחות.

בלט כי לקבלת אחריות על האחר ישנה משמעות אדירה בבנייה של תחושת חיוניות וערך עצמי, כמו גם בשינוי המבט מצד הסביבה. הודגש שוב ושוב כי העבודה בצוות מחזקת את המחויבות לעשייה ומדרבנת להמשיך לפעול, תוך הפגת הבדידות שמאפיינת פעמים רבות את הניסיון להנהיג. היו שסיפרו שהם נתרמים מהפן הפרקטי, במפגשים שבהם ממקדים רעיונות ומקבלים החלטות, והיו שייחסו משמעות דווקא לפן החברתי ותיארו את המפגשים כמקום להתפרק, לצחוק, להשתחרר ואף לשתף בהתמודדויות: "הקבוצה מחזקת אותי, נותנת כוח להשמיע את הקול שלי. אני צמאה לזה".

פן נוסף שעלה ביחס לתהליך ההתגבשות כמנהיגים בקהילה הוא פיתוח חשיבה ביקורתית: שמענו שוב ושוב על מפגשי למידה ועל שיחות אמיצות שנפתחו בנושאים שנויים במחלוקת, והתאפשר בהן מרחב לשאול שאלות ולהיחשף לדעות שונות, כפי שסיפרה אחת הפעילות:  "שמנו הכול על השולחן: למה אנחנו מרוויחות פחות מהגברים? מי אמר שצריך לשרת את הגבר בבית? למה רוב האלימות היא כלפי נשים? הרגשתי שזו הפעם הראשונה שציינתי את יום האישה כמו שצריך, בשיח ביקורתי ולא רק בפרחים ובלונים". פעיל אחר הסביר כי ככל שנפקחו עיניו והוא נעשה אדם מודע וחושב יותר, כך התגברה מחויבותו לעשייה.

״היה כאן קטע חזק שאי אפשר לשנות כלום, שחבל על הזמן. בהתחלה גם אני לא האמנתי, אבל בארבע השנים שאנחנו פעילים שינינו כל כך הרבה! התעוררנו. אם השגנו את כל זה, אפשר להילחם ולהגיע להישגים גדולים עוד יותר״

שמענו גם לא מעט על התנגדות לעוני ולהדרה: רבים ביטאו כעס על היעדר מענה לצרכים בסיסיים ועל חוסר הצדק שבעוני. הבחירה להנהיג תוארה כהתנגדות לגורלם וכניסיון לחוש בעלי ערך על אף חוסר הכבוד מצד החברה. חלק מהפעילים מתמקדים בפעילותם ביצירת הכרה ונִראות לאוכלוסיות מודרות, במחאה על כך שהן שקופות: "כשאתה פעיל אתה מרגיש שיש לך מה לתת, גם אם לא מסתכלים עליך ככה. חשוב לי לתת לכל אחד הרגשה שיש לו ערך, שצריך אותו. לא רוצה שלאנשים תהיה בושה על עצמם שנוצרה ממבט של אחרים".

שיפור פני השכונה

עלו לא מעט עדויות של תושבים על הישגים שהביאו לשיפור המצב הפיזי בשכונה, שלא רק היטיבו עם הנִראות ברחובות אלא גם חיזקו את הביטחון האישי ואת תחושת הערך העצמי של הילדים תושבי השכונה. על הצלחת המהלך מול המערכות, שבזכותו הופנו תקציבים לטיפול בבעיות תברואה ובטיחות, נאמר: "אני מסתכלת על הדשא ועל הביוב שהחליפו, נזכרת בטרקטורים שעבדו כאן, ויודעת שיש השפעה ענקית למה שאנחנו עושים. למדנו איך להתארגן כקבוצה, איך לכתוב מכתב, איך לגייס את השכנים, איך לבוא לפגישה רשמית, ובעיקר איך לעבור מתלונות לדרישות. בסוף, זה מה שהזיז את המצב".

חוזה חברתי חדש בין השכנים

אחת מההשפעות שזיהינו היא רקימה עדינה של מערכות יחסים בין התושבים, ששינו לבלי הכר את קשרי השכנות בבניינים ויצרו חיבורים בין עדות ודורות. שמענו עדויות רבות על הגיבוש החזק שנוצר ועל כך שהסכסוכים פחתו, הלבבות נפתחו, והיו מי שהכריזו כי השכונה הפכה עבורם למשפחה. ההתקרבות יצרה מקום לחשיפת סיפורים אישיים, לזיכרון משותף של יקרים שאינם ולגילוי הפוטנציאל שבהכרה מהקהילה. אחת התושבות סיפרה: "לפני זה לא הייתי יוצאת מהבית, הרגשתי זרה. בשנים האחרונות נהיו לי כאן חברות, כל מי שאני מכירה בשכונה זה מהפעילויות. עכשיו אני פחות בודדה".

נוסף על כך, הודגשו החיבורים הרב–תרבותיים שנוצרו בשכונה. עולים חדשים סיפרו על קבלת פנים חמה משכניהם, שהתאמצו לעטוף אותם ולהעניק להם את מה שחסר להם כשהיו הם עצמם עולים חדשים. הילדים החלו לשחק זה עם זה, מה שיצר גשרים המפצים על פער עדתי ועל קשיי שפה, למשל עם קהילת בני המנשה. רבים נחשפו לראשונה לסיפורי העלייה של שכניהם כשחגגו איתם חגים ומועדים: "גיליתי את העלייה מאתיופיה, זה היה נס! פתאום הן נפתחו. הייתי צמאה לטעום, הכול בהם סקרן אותי, ההיסטוריה, הריחות, התבלינים, הכלים המעוצבים. כל כך התרגשתי".

חלק מהזיקה החדשה בין השכנים לתושבים בא לידי ביטוי גם בסיוע ביורוקרטי וכלכלי. שמענו על פעילים שמתערבים בקשיים ביורוקרטיים של שכניהם, עוזרים במילוי טפסים ובהתמצאות דיגיטלית, מלווים לייעוץ משפטי ומהווים כתובת לנושא בשכונה. חבילות המזון המועברות בסתר למשפחות מספרות סיפור של סולידריות שנרקמה, אשר מרככת את הלב, מגבירה את האמון והופכת את המאבק להתקיים לקצת פחות בודד.

כמו כן, רבים סיפרו כיצד תמכו בשכניהם במצבי חיים אישיים שנקלעו אליהם: כאשר השכנה התגרשה, בזמן אבל, בהתפרצות של מחלה נפשית, במשבר כלכלי או כשהנכד לא נרדם. אחת הפעילות שיתפה: "הפתענו את השכנה בביקור חולים. שיפרנו את ההרגשה שלה, ואני בטוחה שגם תרמנו לריפוי". ניכר שלנוכחות השכנים בשעת משבר אישי יש משמעות גדולה, כמעשה שמאתגר חוויות קיומיות של בדידות. חזרה על עצמה הקביעה שבזכות התוכנית יש בשכונות פחות אנשים שמרגישים לבד, ויותר אנשים שחיים בידיעה שיהיה מי שידאג להם.

יחסים חדשים עם הממסד

חזרו ונשנו התייחסויות לשיפור ההרגשה במפגש עם נציגי המערכות. תואר כי הנציגים קשובים ומכבדים יותר ומגיעים יותר לבקר ולראות את הדברים בעיניהם, מה שמגביר את התחושה שיש טעם לפנות, להיעזר ולהתריע. כשנשאלו התושבים לסיבת השיפור, התמקד ההסבר בארבע סיבות עיקריות: הפנייה כקבוצה מחזקת ומזמינה התייחסות רצינית יותר; נוכחות המדריכים סוללת ערוץ נגיש ולא מאיים למערכות ומקצרת הליכים ביורוקרטיים; התושבים חווים שינוי במבט המוסדות עליהם לאור צמיחתם כמנהיגים; התחזק ביטחונם של התושבים ביכולתם לעמוד מול הממסד באופן מיטיב.

אחת התושבות סיכמה: "למדתי שאפשר להשיג הישגים גם ברוגע ובאלגנטיות, שלא חייבים תמיד בכוחנות".

מנהיגות והורות

נראה כי התמקמותם של הורים רבים כמנהיגים חוללה אדוות מרחיקות לכת, הן ברמת התא המשפחתי והן במרקם השכונתי. היו שסיפרו בהתרגשות על ההטבה ביחסים עם ילדיהם, שנבעה ממאמציהם להוות עבורם דוגמה אישית ומהביטחון שצברו כפעילים. הדאגה לשלומם של הילדים בלטה כמוטיבציה שמתוכה התעלו מעל סכסוכים ממושכים והתפייסו עם שכנים.

כמו כן, היו שסיפרו שהפעילויות שאורגנו בחופשות עבור ילדי השכונה הקלו את המעמסה בבית: "זה המון בשבילי כחד–הורית; אני יכולה לשלוח את הבנות שלי ויהיו אימהות אחרות שיחזיקו".

הגברת הביטחון האישי

חזרו תיאורים על כך שהשכונה נהייתה בטוחה יותר, שבפחות מקרים נאלצים לקרוא למשטרה ושיש יותר שקט בשכונות. הישיבה בגן המשחקים וההליכה ברחוב בטוחות יותר בזכות התרבות הפנים המאירות שאליהן ניתן לפנות בשעת צרה. הוסבר כי השיח הישיר שנוצר בין השכנים מרחיב את אפשרויות ההתמודדות עם מתחים ומרגיע את הרוחות. כמה פעילים סיפרו שהעזו להתערב במצוקות שנחשפו אליהן, ולמדו שכשכנים הם יכולים להשרות ביטחון – לפעמים אפילו יותר מהגורמים הפורמליים.

חיזוק החוסן הקהילתי

אל מול הטרור המתמשך, התגלתה בראיונות עוצמה מרשימה של תושבים שמתגברים על הקושי האישי ומנתבים אותו לקבלת אחריות על סביבתם. רבים קשרו בין הצלחתם לפעול בזמן הסלמה ביטחונית להפחתת החרדה האישית: "הרגשתי שיש לי סיבה לצאת מעצמי, וזה עזר לי לעבור את הסבב". מכך משתקף כי ההיקף העצום של תושבים מהשכונות המוחלשות שנהיו פעילים, משנה את פניה של העיר שדרות בהתמודדותה עם אתגר הקסאמים.

ואכן, חזרו התיאורים על ערבות הדדית בשעת חירום בין השכנים. תושבי השכונות כבר התרגלו שכשנורים הקסאמים השכנים דופקים על דלתם ושואלים לשלומם. רבים הסבירו כי מעגלי התמיכה שנוצרו בשגרה מפחיתים חרדה, ואף מרחיבים את אפשרויות ההתמודדות עם צרכים שעולים בבתים בעיתות חירום. אחרים ביטאו ידיעה ברורה שיש בשכונה מי שידאג להם כשהמצב יסלים, תוך התגברות על האינסטינקט להתכנס בתוך הפחד: "זה משהו שנבנה במשך שנים, ופתאום פרץ והתגלה ברגע האמת. צבע אדום, רצנו כולנו למקלט עם רקטות באוויר, ולא היה הורה שלא דאג גם לילדים האחרים. היינו בזה ביחד".

כוחה של תקווה

מבעד לעמדות השונות על מנהיגות וקהילה עלתה בחוזקה עוצמתה של התקווה: נראה כי השינוי המורגש בשטח פותח את הלבבות לאפשרות לשיפור החיים, וזאת בניגוד להנחה היצוקה במלט ש"אין סיכוי"; הנחה המועצמת על ידי השילוב המייאש בין החיים בעוני לטרור המתמשך. על רקע זה בולטים גילויי התקווה, שהתגברו בשכונות עם צמיחתה של שכבת הנהגה מקומית: "היה כאן קטע חזק שאי אפשר לשנות כלום, שחבל על הזמן. בהתחלה גם אני לא האמנתי, אבל בארבע השנים שאנחנו פעילים שינינו כל כך הרבה! התעוררנו. אם השגנו את כל זה, אפשר להילחם ולהגיע להישגים גדולים עוד יותר".

"כשאני עוברת על הדירות בשכונה, ומבינה שכל כך הרבה מאיתנו נהיו פעילים – זה גורם להאמין שאולי לא הכול אבוד, שאפשר ליצור חיבורים אם רק רוצים, שיש תקווה".

עדויות התושבים על התוכנית

היה מעניין לשמוע על האופן שבו רואים התושבים את עבודת המדריכים ואת התוכנית כולה. עושר התשובות שיקף לא רק את ריבוי הפנים של המעשה, אלא גם את העובדה שישנה הבנה מבוססת של מטרות התוכנית ושל דרכי הפעולה. תואר כיצד המדריכים משוחחים עם התושבים על התהליך באופן גלוי ומודע, כזה שמכבד אותם כסובייקטים בעלי ערך בתוכו. כך תיאר אחד התושבים את התוכנית מנקודת מבטו:

"המדריכים הגיעו בהתחלה בשקט, בעדינות ובאומץ, ישבו בגינה, התבוננו מבלי לשפוט. הם פעלו לאט–לאט ובהתמדה, קילפו בסבלנות קליפה ועוד קליפה. סוד ההצלחה שלהם – שהתחילו דרך הילדים. הם חיברו בינינו, ההורים, וכשראינו את הילדים פורחים, לאט–לאט נתנו אמון. זה פתח את הלב, ושיתפנו פעולה למען הילדים. הם יצרו כאן אווירה מחשמלת! הם באו ברגישות ובנחישות, התגברו על הביישנות, דפקו בדלתות, התקשרו, פתחו קבוצת וואטסאפ, ארגנו ישיבות בערב. הם המשיכו לדחוף גם כשהייתה רוח נגדית. זאת הצלחה מסחררת!"

״כשאני עוברת על הדירות בשכונה, ומבינה שכל כך הרבה מאיתנו נהיו פעילים – זה גורם להאמין שאולי לא הכול אבוד, שאפשר ליצור חיבורים אם רק רוצים, שיש תקווה״

שמענו שוב ושוב על כך שהמדריכים מתאמצים ליצור קשר, כאשר דחייה היא לא סוף פסוק מבחינתם. אם צריך, הם יבואו לבתים, במאמץ על כל אחד. רבים סיפרו כי זו הפעם הראשונה שמישהו התעקש עליהם עד כדי כך, מתוך מחויבות לראות בהם את הטוב. נראה שהפרקטיקה הנחושה של ה"חיזור" לא רק יוצרת הרגשה שאנשי הצוות בתוכנית באמת מתעניינים, ושבאמת חשוב להם שכולם יהיו חלק, אלא אף מצליחה להניע לעשייה: "היא חופרת לי המון, תבואי, תבואי. בלעדיה כנראה שעוד הייתי תקועה בבית. בזכותה הפכתי מדיירת מיואשת לפעילה".

פעם אחר פעם חזרו התיאורים לפיהם אצל המדריכים "זה הרבה יותר מעבודה". דמותם תוארה אפילו כבעלת משמעות רוחנית: "נשמה גבוהה, רוח מחייה… צדיק נסתר", ורבים התייחסו לעומק המעשה שלהם: "זה להאיר את אלה שהאהבה בלב שלהם כבתה, להרחיב אפשרויות, לרפא כאן, זה לתת תקווה שתמיד אפשר לעשות שיהיה יותר טוב, זה לעשות צדק במצבים של חוסר צדק, זה לב יהודי".

אחד התושבים הוסיף: "שום דבר כאן לא זר להם, על אף שגם הם יכלו לעצום את העיניים. כל מה שהם רואים נהיה גם שלהם, גם מה שיפה וגם מה שמסריח. הם באמת איתנו. זה מצמרר!"

תושבי השכונות כבר התרגלו שכשנורים הקסאמים השכנים דופקים על דלתם ושואלים לשלומם. רבים הסבירו כי מעגלי התמיכה שנוצרו בשגרה מפחיתים חרדה, ואף מרחיבים את אפשרויות ההתמודדות עם צרכים שעולים בבתים בעיתות חירום

סיכום ומסקנות

המחקר היה הזדמנות נדירה להתבונן בתוכנית ממעוף הציפור, לגבש תמונה מצרפית של עשרות התהליכים שהתרחשו במקביל בשכונות השונות בחמש השנים האחרונות, לדייק את ליבת העשייה, להעריך את שהצליח להיווצר ולסמן את מה שעוד לפנינו. מקריאה חוזרת של הממצאים שנאספו במחקר, התחדדו התובנות הבאות:

פיתוח מנהיגות

צמיחתה של שכבת הנהגה כה נרחבת, דווקא בקרב אוכלוסייה מוחלשת המתמודדת עם עוני, נותנת תוקף וחיים לגישת הכוחות (להרחבה ראו: Saleebey, 2009) ומוכיחה כי מבעד לדימויים הסטריאוטיפיים שדבקו בשכונות, ישנם בני אדם בעלי חוזקות חבויות שרק זקוקות למרחב, למבט לא שיפוטי ולאמונה (להרחבה על מקומה של גישת הכוחות בעבודת רחוב ראו: שיינטוך, 2013). השתקף כי מאות מתושבי השכונות בשדרות מגדירים את עצמם היום כפעילים, מבטאים עמדות של אחריות, ערבות הדדית ותקווה ומקדישים מזמנם ומכוחותיהם לעשייה קהילתית. במבט רחב, מתבהרת תמונה של שינוי נרטיבי שמתרחש: הולך ונרקם סיפור של שכונות, שכנגד כל הסיכויים והסטיגמות מתגלות ומתהוות בהן עוצמה, הנהגה ואהבה.

השפעה מערכתית

התחדד כי לתהליכי ההעצמה הפנים–שכונתיים ישנן אדוות גם בהשפעתם על האופן שהמערכות ואנשי המקצוע תופסים את תושבי השכונות. לאורך שנות פעילותה של התוכנית, יותר ויותר אנשי מקצוע פגשו אנשים שהכירו קודם לכן כמטופלים שלהם – ועכשיו לקחו צעד קדימה והתמקמו כמנהיגים בסביבתם. ההבנה שבשכונות התגבשה הנהגה שאפשר ואף צריך לדבר איתה, מדגישה את הפוטנציאל הגלום בקידום תהליכי שיתוף ציבור בקבלת החלטות וביצירתם של יחסים הדדיים יותר בין נותני השירותים לבין התושבים.

מפגש עם מציאות החיים בעוני

תובנה מרכזית שהתגבשה היא כי מפגש בלתי אמצעי עם עוני שונה בתכלית מלקרוא על כך בעיתון. מדובר בחשיפה לייאוש עמוק, לכאב לא–הכרחי, למצוקה שעוברת מדור לדור, לחסמים ביורוקרטיים מתסכלים ולחוסר צדק. חוסר האונים הוא בלתי נסבל, הייאוש מדבק, ואנשי מקצוע רבים מתקשים להישאר במקומות הללו לאורך זמן (לביא–אג'אי וקרומר–נבו, 2012). ייתכן שזה מסביר את הסיבה שבגינה מערכות רבות מצויות במגע–לא–מגע עם מציאות החיים בשכונות, ויש שיאמרו אפילו בהימנעות (ברט ואחרים, 2013; פרידמן ובנדס–יעקב, 2003; שיינטוך, 2013), מה שמותיר מצבי מצוקה מתמשכים שחסרה בהם נוכחות מיטיבה ועקבית של אנשי מקצוע.

הגדלת התקווה

אל מול הקושי התבהר כי התמודדות מרכזית, שפחות מדברים עליה ועם זאת היא נדרשת בעבודה בשכונות, היא הגדלת התקווה בלבבות התושבים. הבחירה לפעול במקומות הללו דורשת לבוא בעיניים פקוחות, לבחור להיפגש עם הרבה כאב, ובד בבד לשמר שמחת חיים שרק איתה ניתן להתמיד בעשייה.

חשיבה ביקורתית

התחדד כי אחד המרכיבים החשובים בפיתוח מנהיגות בקרב אוכלוסייה מוחלשת הוא היכולת לעבוד עם הכעס על חוסר הצדק ולא נגדו, במטרה לאפשר את המעבר מייאוש לכעס וממנו לבנייה. מתברר שדווקא כאשר "שמים על השולחן" גם את הסוגיות הקשות בחיים, ולומדים לראותן כתוצאה של הבניות חברתיות–מערכתיות ולא כתוצאה של גורל – זה עשוי לתת כוח גדול, ואף לקרב בין אנשי המקצוע לתושבים.

ליווי ותמיכה לאנשי המקצוע

במהלך הכתיבה הבנתי ביתר שאת עד כמה קיומה של מערכת תמיכה לאנשי המקצוע הפועלים בשכונות היא הכרחית. נדרש ליווי עוטף ונרחב הכולל שיחות עמיתים, ליווי פרטני וקבוצתי ואוזן קשבת תמידית, במחשבה שהמאמץ להגדיל תקווה במרחב שיש בו כל כך הרבה כאב מחייב להגדיל את התקווה גם בליבם של העובדים עצמם (ברט ואחרים, 2013; לביא–אג'אי וקרומר–נבו, 2012).

מגבלות המחקר והצעת מחקרי המשך

לצד הצגת ממצאי המחקר הנוכחי, למחקר זה יש כמה מגבלות. מבין התושבים שהוזמנו להתראיין, רואיינו בפועל רק הפעילים שבחרו להקדיש מזמנם ולהיפגש. יתכן שאלה היו מי שהתגאו בחוויות עשירות וממושכות בתוכנית, ובכך מקופלות מגבלות המחקר. לא רואיינו תושבים שאינם פעילים ולא רואיינו ילדים פעילים, מאחר שזה הצריך את אישור הוריהם. כמו כן, חשוב לציין שאת הראיונות ביצעתי כחוקר וכיזם התוכנית גם יחד. כדי להתגבר על מגבלה זו עבדתי עם הנחיה, שעזרה לי לנתחם באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן. כמו כן, חזרתי אל המרואיינים ובדקתי שאכן הבנתי היטב את כוונתם.

איסוף החומרים במחקר הבליט כמה שאלות שיש להמשיך ולהעמיק בהן: כיצד ניתן להגדיל את מעגלי ההשתתפות של התושבים הפעילים בתוכנית? איך נכון להמשיך ולטפח את תפיסת הזהות העצמית של הפעילים כמנהיגים? כיצד ניתן לסייע למדריכים להחזיק גם ביום–יום השוחק את האיכויות בעבודתם שהשתקפו במחקר?

לסיום, ניתן לומר כי הישגי התוכנית מבוססים על תפיסת פעולה ייחודית ומעידים על הפוטנציאל הגלום בשכפולה לשכונות נוספות בארץ. מתברר כי בכוחה של עבודת הרחוב, על אף דעיכתה בישראל (ברט ואחרים, 2013; פרידמן ובנדס–יעקב, 2003; שיינטוך, 2013), ליצור דיאלוג הכרחי במצבים של תקיעות, להסיר מחיצות, לגבש הנהגה תוך שבירה של סטיגמות, לקרב בין המערכות לבין השטח, ומעל לכול – לפלס דרך לתקווה במקומות שבהם היא הכי נדרשת.  |||

גונן הראל | מנהל "קבוצות יוצרות שכונה", היחידה הקהילתית – האגף לשירותים חברתיים, עיריית שדרות, וחבר בתנועת דרור ישראל. gonen2030@gmail.com

רשימת המקורות

ברט, א', אבידן, ג', למפרט, ח', ועמית, ג' (2013). עבודת רחוב: מהחללים הסגורים למרחבי החיים של בני נוער בקצה רצף הסיכון. הג'וינט. https://www.thejoint.org.il/digital–library/עבודת–רחוב–מהחללים–הסגורים–למרחבי–החי/

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2020). אפיון יחידות גאוגרפיות וסיווגן לפי הרמה החברתית–כלכלית של האוכלוסייה בשנת 2017. https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2021/socio_eco17_1832/t12.pdf

יעקב, א' (2021). בית ספר לזיקה – מפגש אני-אתה כבסיס המעשה החינוכי. הוצאת דרור לנפש.

כורזים–קורושי, י', מזרחי, ט', כץ, ח', וכרמון, א' (2009). פיתוח קהילתי בין–תחומי: תוצרי למידה תאורטיים ויישומיים בישראל ובארצות–הברית. חברה ורווחה, כט, 106-85.

לביא–אג'אי, מ', וקרומר–נבו, מ' (2012). "ומה אני עושה? מה שאני יכולה לעשות, אני פשוט שם": עמידה לצד כפרקטיקת עבודה של מדריכי רחוב. עט השדה, 9, 25-16.

סדן, א' (2009). עבודה קהילתית: שיטות לשינוי חברתי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

פרידמן, י', ובנדס–יעקב, א' (2003). עבודת היישוג בשירות לנוער וצעירים במשרד העבודה והרווחה. מכון הנרייטה סאלד.

קטן, י' (2009). Interdisciplinary community development. International perspectives. ביטחון סוציאלי, 79, 176-173.

קפלן, ר', ויעקב, א' (2023). חינוך לאוטופיה. בתוך: י' הרפז וא' כרמון (עורכים): חזונות חינוך בשישה צעדים. רסלינג.

שיינטוך, ש' (2013). עובדים בשטח: עבודת רחוב ויישוג של עובדים סוציאליים ושל אחרים. משרד הרווחה והשירותים החברתיים.

שקדי, א' (2003). מילים המנסות לגעת: מחקר איכותני – תאוריה ויישום. רמות.

Rothman, J. (1996). The interweaving of community intervention approaches. Journal of Community Practice, 3(3), 69-99, The Haworth Press, Inc.

Saleebey, D. (2009). The strengths approach to practice: Beginnings. In D. Saleebey (Ed.), Strengths perspective in social work practice (5th edition) (pp. 93-107). Pearson Education.

Spector-Mersel, G. (2010). Narrative research: Time for a paradigm. Narrative Inquiry, 20(1), 204-224.