שמוליק פורת מיבנה היה טייס בחיל האוויר וממקימי יחידת המסוקים של משטרת ישראל, עד שבגיל 58 החליט לפרוש. כיום הוא חונך ומדריך קבוצות מטיילים במסגרת מכון אבשלום. זיוה קנדל מתל אביב, עורכת דין במקצועה, עבדה שנים רבות בפרקליטות הפלילית במחוז תל אביב, וכיום, לאחר פרישתה, היא מטיילת במסגרת מסלול שביל ישראל של המכון. שניהם מספרים על חוויה חברתית מיוחדת במינה. "לא ידעתי בדיוק למה אני באה", מספרת קנדל, "בהתחלה חשבתי 'כן, זה הטיולים', אבל  לאט לאט הקבוצה בעצם הופכת לאיזה סוג של משפחה".

מכון אבשלום לידיעת הארץ, שמציין השנה 70 להיווסדו, הוקם במסגרת ההסתדרות, ונקרא על שמו חיים אבשלום פרידמן (1952-1890), שהיה ממעצבי הפעילות התרבותית בארץ ישראל בכלל ובקרב ציבור העובדים.

טיול של מכון אבשלום. "הקבוצה הופכת לאיזה סוג של משפחה" (צילום: שמוליק פורת)

המכון מבקש לקרב את הלומדים לארץ ישראל ומציע תוכניות לימודים רב שנתיות, שמשלבות שיעורים תאורטיים (היסטוריה, טבע, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, חברה ונושאי העשרה) עם חוויות חברתיות. לימודי כיתה וסיורים – "דרך הראש, דרך הלב ודרך הרגלים!" (כמו שנכתב באתר האינטרנט שלו).

פורת זוכר היטב את תחילת המסע: "כשנולד הנכד הראשון, התחלתי  לחפש איפה מטיילים. אני אוהב לטייל. לא רציתי לטייל בשבתות ובימי שישי וחיפשתי בכל הארץ מסגרת מתאימה". במכון אבשלום הוא מצא את מבוקשו. "זה המקום היחיד שמטייל הרבה, בכמות גדולה של טיולים עם מדריך קבוע, וקבוצה שנשמרת יחסית הרבה זמן. פניתי אליהם ומצאתי קבוצה שנראתה לי. היא  נקראה אז 'דולי הפנינים', במובן של פנינים ברחבי הארץ".

שמוליק פורת. "חיפשתי בכל הארץ מסגרת מתאימה" (צילום: אלבום פרטי)

זוכר את הטיול הראשון?
"בטח. בפעם הראשונה הגענו אשתי ואני לאיזה מקום, בית קפה ארומה בצפון, ראינו כמה אנשים, ואחרי ארוחת הבוקר המשותפת כבר נקשרנו. קיבלו אותנו בזרועות  פתוחות ואווירה חמה. אחרי יום אחד כבר הרגשנו בבית. זהו. שנתיים ככה. הקבוצה הלכה יחד את כל שביל ישראל, מקטע אחרי מקטע".

"ביום של הליכה אתה מנהל שיחות ומכיר לעומק את האנשים"

"השביל מחולק לחמש שנים", מסביר פורת, "כשעושים את כל האלף ומשהו קילומטר, עושים 15 טיולים בשנה".

עבור קנדל שביל ישראל היה חלום של שנים. "תוך כדי  עבודה לא היה בכלל מה לדבר", היא מספרת, "זה לא היה בר ביצוע. אבל משפרשתי קיבלתי המלצות על המדריך, אז אמרתי טוב, אצטרף, והצטרפתי לקבוצה שהייתה אז בשנה השנייה".

הכרת אנשים בקבוצה?
"היה איזה זוג שהכרתי קודם, אבל בסך הכול לא. אבל הדבר היפה הוא, שגם כשבאים אנשים נגיד מקבוצות אחרות לטייל איתנו, שבאים לגמרי לבד, הם לא מרגישים צורך להכיר מישהו. האווירה מאוד מכילה. בסך הכול כולם הולכים בשביל. אתה לא תמיד מחפש את זה שהלכת איתו קודם. מי שהולך לידך איתו אתה מדבר. אין לך הזדמנויות כאלה שאתה נמצא עם  אנשים תשע שעות ביום".

מקסימום יושבים לקפה.
"בדיוק. יושבים, ואז ממהרים, ואז משהו מלחיץ, ואז טלפון, ואז כל מיני דברים, וצריך אותך לפה ולשם. בקבוצה, אתה בא, מתחילים בחמש בבוקר בארוחת בוקר, תמיד מתחילים בארוחת בוקר, ואז יש יום שלם של הליכה. כמובן שמסתכלים על הנוף ומתרשמים, אבל בין לבין, תוך כדי, אתה מנהל שיחות ומכיר לעומק את האנשים".

קבוצת דולי הפנינים בטיול. "יש כאלה שעדיין עובדים ולמרות זאת באים, זה חשוב להם" (צילום: שמוליק פורת)

הקבוצות במכון מגוונות: "הכי צעירים הם בגילאי ה-50 והכי מבוגר בן 76", אומר פורת, "מבחינת מקצועות זה הכול מכל וכול – מורים, אחיות, מנהלים, הכול. אלה אנשים שבדרך כלל יש להם את הזמן. יש כאלה שעדיין עובדים ולמרות זאת באים, זה חשוב להם והם באים ושמחים ליום הזה".

קנדל: "המעמד הכלכלי מחוץ לשביל. אין לו מקום. אנשים לא מדברים על מה שיש להם בחוץ, או על מה שהם עושים בחוץ, או על כמה שהם משתכרים בחוץ. למרות שבמשך התקופה, אתה כמובן כבר לומד להכיר את המצב הכלכלי אחד של השני. זה לא מקום אקסלוסיבי מבחינת ג'יפים יקרים, למרות שיש כאלה שמחזיקים כאלו, וגם הם משתתפים. בסוף אלה אנשים שאוהבים לטייל בארץ וזה המכנה המשותף".

פורת: "אהבה לטיול זה מה שמחבר בין האנשים. בסוף, כשכולם הולכים, זה אותם בגדי הליכה ומקלות ומים, וכולם סוחבים, ומתפתח גם משהו מאוד חברתי. בתוך השביל יש ארוחות משותפות. האוטובוס מחכה באמצע השביל ופורקים ממנו שולחנות, כיסאות וקצת צל, צ'יק צ'אק מארגנים את מה שהבאנו, אוכלים וממשיכים הלאה".

זיוה קנדל. "האהבה לטיול זה מה שמחבר בין האנשים" (צילום: שמוליק פורת)

אחרי שנתיים במכון, פורת נעשה חונך. "זה בדרך כלל האחראי על הקבוצה שאינו מדריך", הוא מסביר, "אני דואג לכל 'המסביב' – עורך את רשימת האנשים, מי הגיע, מי שילם, כל המנהלות; שכולם יגיעו בזמן. בפועל זה כמו האבא של הקבוצה. איך שנגמר הטיול, אני מוציא מיד מיילים לטיול הבא – כמה הולכים, איפה עולים, איפה יורדים, מה האוטובוס, איפה הוא אוסף את האנשים, באיזה שעה להיות שם, להגיע עשר דקות לפני, כי אנחנו לא מחכים לאנשים. אבל הם טובים, מגיעים בול, אף פעם אני לא מחכה למישהו".
קנדל: "הם פוחדים ממך".

יש עוד אחראים בקבוצה?
"יש ועדת תרבות. אם נוסעים נגיד לבית מלון – מהפשוטים, לא משהו פנסי – יש אחת מהבנות משם. יש לנו מישהי קיבוצניקית מעין חרוד, אז היא גם שרה, יש לה גיטרה. בקיצור, הרבה הווי בערבים כאלה. יש גם גזברית".

מה המקום הכי יפה בארץ לדעתכם?
פורת: "אחד המקומות שאני הכי אוהב הוא יער ברעם. מקום קסום בעיני, טיילתי בו 5-4 פעמים כבר, זה בעצם חלק משביל ישראל".

קנדל: "אני מאוד אוהבת את הטיולים של הדרום, את המדבר, הוא תמיד נראה לי יפה יותר".

קבוצת דולי הפנינים מטיילת. "חווית הלומד במכון אבשלום היא ייחודית" (צילום: שמוליק פורת)

בחצי השנה האחרונה מנהל את המכון רן שחורי. "חווית הלומד במכון אבשלום היא ייחודית", הוא אומר, וכעת הוא מחפש קהלים חדשים: "אנחנו מנסים לצאת מהקופסה ולהגיע אל הציבור. יש לנו קבוצות למידה שנפגשות כבר שנים רבות ויש קבוצות חדשות. הלימודים מועברים בצורה חווייתית ובאווירה פתוחה ונעימה. אני מעוניין להגדיל את הפעילות שלנו בערים גדולות , חיפה, ראשון לציון – שם נתחיל השנה פעילות משותפת עם העירייה ונפתח מרכז חדש של המכון".