"פה ושם יש עצים שעוד עומדים. מהיום הראשון של השריפה עוד יש ניצולים. מהיום השני זה 100% פגיעה. המג'הול שהיה בחלקות האלה, שהוא הזן המבוקש ביותר, נשרף לגמרי", אומר משה גזי, רכז מטע התמרים של קיבוץ אלמוג, ודש ברגלו בעפר ובאפר שמרפדים את אדמת המטע. "היו עצים שחשבנו שישתקמו, ועד לפני שבוע נראו בסדר. שאלנו את עצמנו מה יקרה ברוח הראשונה, במשקל הראשון. בכל מקרה זה לא יחזור לעצמו. את הדקל נור אנחנו עוד מנסים להציל. יכול להיות שאפילו נצליח. חלקם התאוששו, וחלקם עוד יתאוששו".

בסוף מאי כיסה עשן סמיך את אזור צפון ים המלח. מטע התמרים של קיבוץ אלמוג הוצת. ההצתה אירעה בסמוך לכך שהנהלת המטע העניקה מקדמה לעובד פלסטיני שבנו נהרג במהלך ניסיון לבצע פיגוע. היו מי שראו טעם לפגם בדאגה לעובד הוותיק והאבל, והשתלחו בקיבוץ בתקשורת וברשתות החברתיות. סמיכות האירועים העלתה חשד לקשר ביניהם, אך הוא לא הוכח באופן רשמי. "המשטרה יודעת שזו הצתה, אבל לא הגיעו לשום חשודים", אומר גזי, "מבחינתם זה יכול להיות כל אחד".

"האחרונים בארץ שצמחו מעצים מקוריים"

גדיד התמרים הראשון מאז השריפה התחיל באמצע אוגוסט. לקראת סוף השבוע תסתיים העונה, ובמטע אלמוג יתחילו בפעולות השיקום. מראה ההרס, גם אחרי 4 חודשים, שובר לב. חלקות שלמות בהן דקלים שחורים, שרופים מכופפים. הקרקע מכוסה עדיין בשכבה עבה של אפר. בתוך החורבן הזה, העלים הירוקים שצצו על ראשי הדקלים השחורים, השדופים והמכופפים, מזכירים מה יכול היה להיות, ומה אבד.

המטע היה כבר לקראת הבשלת הפרי, והשריפה פגעה ב-220 דונם של עצי תמר שחלקם ניטעו לפני כ-50 שנה. מתוך 600 טון שתכננו לגדוד מזן מג'הול, יראו השנה כ-400 טון. גם מזן דקל נור איבדו שליש מהכמות. ההכנסה השנה צפויה להיות נמוכה ב-20%-30% לפחות.

"למזלי אני מגיע בבוקר למטע מהצד השני, אז אני לא צריך לראות את זה כל יום". אומר גזי, בן 57, חבר קיבוץ אלמוג משנת 1988. הוא מכיר כל עץ ועץ במטע שבו הוא עובד כבר עשרות שנים לצד 20 עובדים קבועים, חברי קיבוץ ועובדים שכירים פלסטינאים מהעיר יריחו. "עד עכשיו המשכנו את העונה מכוח האינרציה. אנחנו גודדים, אבל זו שנה לא פשוטה. בערך 150 מתוך 220 דונם שנשרפו זה המג'הול. העצים האלה הם הרולס רויס שלנו, והם הלכו. הבאסה היא שהפרי האיכותי מהעצים הוותיקים הלך. במקרה של הדקל נור, עוד יש לנו תקווה שיחזור לחיים".

לאחר השריפה נתנו מקום לתקווה וחידשו את ההשקיה לכל העצים. "המחשבה הייתה שאם יש אפילו סיכוי מזערי שזה יחיה, אז ניתן לו את הזכות. הדקלים עוד נתנו לנו תקווה, כי הם הצמיחו עלים ירוקים. אבל אז הם התחילו להתקפל, כי הגזע לא הצליח להחזיק את המשקל של הראש. לא עמדו בעומס", מסביר גזי ומוסיף: "אנחנו משערים שהענפים למעלה, שהם משאבת המים של העץ, המשיכו לשאוב מים ולכן הם ירוקים, אבל לא הצליחו לשאוב את כל מה שהעץ צריך, אז העץ מתקפל כמו קש."

"למזלי אני מגיע בבוקר למטע מהצד השני, אז אני לא צריך לראות את זה כל יום". מטע התמרים באלמוג, כארבעה חודשים לאחר השריפה (צילום: מאיה רונן)

"מה יקרה כשיהיה גם פרי? אני לא יכול לקחת את הסיכון בחלקות האלה. זו כבר בעיה בטיחותית. לפני חודש קיבלנו החלטה סופית שאם יותר מ-50% מהעצים כבר מתים אז אין טעם, והפסקנו להשקות כ-150 דונם. זה מראה מאוד עצוב."

הדקלים הוותיקים שנשרפו היו הראשונים במטעי צפון ים המלח. עצי המג'הול הראשונים ניטעו בשנת 1974, בחלקות של קיבוץ קלי"ה. בצמידות אליהם ניטעו ב-1978 חלקות המטע של אלמוג.

"המצב של הדקל נור עצוב ביותר. הם האחרונים בארץ שצמחו מעצים מקוריים. אם לא נצליח לשקם אותם, לא תהיה התחדשות. הדקלים שיש במקומות אחרים בארץ, רובם מתרביות רקמה, והם פחות טובים."

"יש פרי, לידה, אבל המשפחה לא שלמה"

האווירה במטע מרה-מתוקה. כולם עובדים במרץ, למרות החום. העובדים על כלי הגובה (מנופים), גודדים תמרים מזנים שונים. טרקטורים נוסעים הלוך ושוב, מובילים דולבים מלאים בתמרים. אבל שמחת הגדיד מסויגת.

"הגדיד הזה הוא גדיד אחר. מתלווה אליו הרבה עצב", אומרת נואית ברסקה, בת 47 חברת, קיבוץ אלמוג, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המטע. כשהצטרפה לצוות המטע לפני 3 שנים נחתה ישר לשמחה של עונת הגדיד. "זאת חגיגה כי מגיעה העונה שרואים את הפירות. אחרי שעובדים כל השנה בחום, מתאמצים, קורעים את התחת, עולים ויורדים מהעצים בכלי הגובה, עובדים, עובדים, עובדים, סוף סוף גודדים."

נואית ברסקה, המנהלת האדמיניסטרטיבית של מטע התמרים באלמוג (צילום: מאיה רונן)

"העונה מלאה בחרדות", מספרת ברסקה. "מה יהיה? גזמנו מספיק כדי שלא יהיה יותר מידי פרי? השקינו מספיק כדי שהפרי יהיה גדול? יש חששות כי מספיק אירוע אחד של מזג אוויר קיצוני שגורם לשלפוחיות על הפרי. את רוצה שהפרי יצא בדיוק כמו שצריך, גדול, מתוק ויפה. יש דאגה מתמשכת לאורך כל העונה."

"זה כמו הריון. בהתחלה את מאוד שמחה על עצם ההיריון. אז מגיעות החששות, עושים בדיקות ומקווים שהכל בסדר. אם בדיקה יוצאת גבולית את נלחצת. עד שאת רואה את הילד את לא יודעת מה באמת קורה שם. זה אותו הדבר במטע. גם העונה של התמרים אורכת 9 חודשים. אנחנו חווים הריון ולידה כל שנה. השנה ההריון והלידה היו חלקיים. יש פרי, לידה, אבל המשפחה לא שלמה. רבע מהמשפחה מת. החוויה היא אחרת. יש שמחה כי יש תוצרת, יש פרי, אבל מצד שני זה מאוד עצוב".

"פחות כדאי לגדל פה כי הארץ מתחממת"

אם לא די בנזקי השריפה, נוספו להם בקיץ האחרון גם תופעות מזג אוויר קיצוני שפגעו ביבול. "אני מעריך שמכות החום שהיו הזיקו מאוד, ראינו דברים שלא קרו בעבר", אומר גזי. "אנחנו רגילים ליום-יומיים של 50 מעלות במהלך הקיץ. השנה התמודדנו עם תופעה של שבועיים-שלושה של טמפרטורה גבוהה מ-40 מעלות למשך יותר מ-12 שעות ביום. לעצים לא היה זמן התאוששות. לפני הגדיד היו גם שבועיים של 70% לחות ורואים את ההשפעה של זה על העצים. ברמות החום האלה איבדנו 2-3 גרם לפרי, והפרי יותר משולפח (הקליפה נפרדת מהפרי – מ.ר.) אז גם איבדנו מהאיכות. שנה לא פשוטה."

"אלפי שנים מגדלים תמרים בצפון ים המלח, ויכול להיות שהאזור ייעשה עוד יותר מדברי, ולא נוכל לגדל יותר מטעים. זה מה שקרה לאבטיחים ולגידולים נוספים בצפון ים המלח. פחות כדאי לגדל פה כי הארץ מתחממת ואיבדנו את היתרון היחסי שהיה לנו."

משה גזי, מנהל מטע התמרים באלמוג (צילום: מאיה רונן)

"כדי להוסיף קצת מלח לפצעים, אני רואה איזה פרי גדל על העצים שלא נשרפו, בפינות של החלקות השרופות. שקלתי את הפרי ויצא 125-130 קילו לכל עץ שבשנה שעברה גדדנו ממנו 110-115 ק"ג. זאת יכולה היתה להיות שנה וואו. אני לא יודע אם זה בגלל שהם בפינה או שבגלל שאחרי השריפה פינקתי אותם יותר. אבל זה אומר מה יכול היה להיות. אין מה לעשות. אנחנו נעמוד בזה."

עננת המועקה מרחפת מעל המטע. "זה מאוד אישי", מוסיפה ברסקה, "אני רואה את זה גם על גזי. זה משפיע על הכל, האווירה בגדיד הזה לא חגיגית באמת. עושים הכל, אבל השמחה חסרה. זה עצוב. את הדמעות אני לא מצליחה לעצור."

המטע, היא אומרת, מזכיר לעובדים שלכל דבר בעולם יש קצב משלו. "יש משהו מאוד ברור במחזוריות השנתית המדויקת של המטע, של העבודה, שנותן פרופורציה על החיים. הטבע הוא מופלא, כל דבר קורה בזמנו. אנחנו מכירים את הריתמוס, רגילים אליו, מצפים לו, ואז בא משהו כזה, נשרף לך המטע וזה מזעזע את הכל. את לא יודעת מה יהיה: העצים ישתקמו? לא ישתקמו? נצליח להציל? אנחנו צריכים לחכות ולראות. הרי אי אפשר לשאול את העצים מה קורה איתם. יש תקוות, ציפיות."

"אני יושבת לפעמים ומדברת עם העצים, שולחת להם אנרגיות. בהתחלה נראה שזה עובד. התחילו לצאת חוטרים ועלינו עם כלי גובה על העץ, מדדנו, בדקנו, שמחנו על כל צמיחה שראינו. היתה תקווה שקרה כאן משהו טוב. שיהיה בסדר. אחרי שבועיים-שלושה העלים מתו והעץ מתכופף כי הוא לא מספיק חזק. זה בין חוסר וודאות, לתקווה גדולה, לתסכול גדול."

יש כעס?
ברסקה: "בטח שיש כעס. איך העזו לעשות דבר כזה? זאת לא תאונת דרכים שעלולה לקרות בטעות, או רעידת אדמה, שאפשר להגיד שזה כוח עליון, אסון טבע שאין עליו שליטה. זה מעשה ידי אדם. יש כעס מאוד גדול. ההרגשה קשה כי לא זיהו את המציתים ואין אל מי להפנות את הכעס. כשרואים את העצים מתים יש אכזבה מאוד גדולה ועצב."

מחרימים מימין ומשמאל

"בבטן מצטברים הרבה כעס ותסכול", אומר גזי. "זו החלקה הראשונה ששתלתי כשהגעתי למטע, העצים האלה הם חלק ממני. העובדים הם חלק מהמשפחה שלי. זאת אבדה".

השריפה השפיעה על מרקם היחסים והעבודה המשותפת?
ברסקה: "הקשר בין עובדי המטע הוא הרבה מעבר לעבודה. האווירה מאוד כיפית, חוגגים יחד חגים ואירועים משמעותיים בחיים. כשבן הקיבוץ שעבד פה התגייס, העובדים, שרובם פלסטינים מיריחו, עשו לו מסיבה. נפגשים גם בלי קשר לעבודה. רק בשישי האחרון חגגנו לכבוד לידת ילדים של כמה העובדים.

גזי: "יש פה יחסים חמים. נוצר חיבור כבר מימי מייסדי הקיבוץ סביב המטע. אנשים עובדים ביחד. זאת פשוט חברות ברמה האישית. את זה אי אפשר לזייף. מימין מחרימים את התמרים שלנו כי אנחנו מעסיקים עובדים מיריחו, מצד שמאל מחרימים אותנו כי אנחנו חיים ומגדלים תמרים בצפון ים המלח. אבל השמאל הישראלי הרדיקלי לא מכיר דבר כזה כמו שיש לנו. זאת שותפות. אנחנו עובדים וחיים ביחד. הבת שלי, תמר, גדלה לתוך זה כל חייה. אפשר לומר שהשריפה חיזקה את היחסים, בסופו של דבר. כולנו הבנו שאנחנו באותה הסירה. שאם מחר לא יהיה פה מטע, אז לאף אחד לא עבודה."

שלט המתריע מפני קריסת העצים לאחר שנשרפו במטע התמרים באלמוג (צילום: מאיה רונן)

"האחריות גם על ההכנסות וגם על העובדים היא עלי. הפסדנו הרבה מאוד כסף. השקענו כמעט את מלוא ההשקעה של העונה במטע. עכשיו אין איך להחזיר אותה. איך מתחילים עונה חדשה, ועוד כשצריך לשקם בהשקעה גדולה יותר מעונה רגילה? האחריות היא על הכתפיים שלי. אני הולך עם זה בבטן כל הזמן. חזרתי לעשן אחרי 12 שנים של הפסקה. עכשיו הפסקתי שוב, והחלפתי את הסיגריות בפחמימות."

יש עבודה לכל העובדים?
ברסקה: "יש פה הרבה עובדים שמאוד חוששים על המקום שלהם. בעיקר העובדים הפלסטינאים. אנחנו מעסיקים כמות של עובדים ביחס לדונמים של גידול. רבע מהמטע ירד לנו. אם נסתכל על מספרים וחישובים הכי יבשים, אז אנחנו צריכים פחות כוח אדם. אבל אנחנו נלחמים על כל עובד. אם זה תלוי בנו, לא נפטר אף אחד. נדאג שלאנשים תהיה עבודה, כי זאת משפחה ומשפחה לא מפרקים כשקשה".

גזי: "זה לא פשוט. בגדיד אני יכול להמשיך להעסיק את כולם. החורף יהיה המבחן הגדול. אחרי הגדיד נסגור את המטע לשבוע ונתחיל לחשוב איך אנחנו משקמים. אנחנו הולכים להכין חוטרים ולנטוע מחדש. אני רוצה לעשות את הנטיעה בעצמנו כדי שאוכל להמשיך להעסיק את כל העובדים. אני ממשיך להעסיק גם את הילדים של אלמוג, זה החינוך".

איך בכל זאת מחזיקים את זה?
ברסקה: "כרגע אנחנו משדרים שהכל כרגיל. כשמגיעים למספרים והדוחות הכספיים אז שוברים את הראש איך לגרום לזה לעבוד. עוד יש זמן. החלטנו לחכות עד לאחרי הגדיד כי זאת תקופה שבכל מקרה אנחנו מביאים עובדים זמניים בנוסף לקבועים שלנו. אז השנה הבאנו חמישה זמניים ולא חמישה עשר, אבל בעובדים הקבועים לא נוגעים. נעשה הכל כדי לוודא שלכולם תהיה עבודה, אבל לכל אחד בלב יש את ההרגשה שמשהו התערער ויש חוסר וודאות. אני לא רוצה שנגיע לשם. לכל אחד פה יש משמעות וחשיבות. כולם חלק מהמטע הזה, כל אחד ואחת".

"אנשים בונים על העבודה הזאת", מסביר גזי, "הם משתכרים בכבוד. רוב הילדים של העובדים שלנו לומדים בבתי ספר פרטיים טובים ביריחו, כי יש עבודה, יש פרנסה ויש כסף. רוב הבנות שלהם לומדות באוניברסיטה. הם יכולים להרשות לעצמם לקנות רכב טוב בתשלומים, כי יודעים שיש פרנסה קבועה ואמינה. לאנשים יש המון מה להפסיד. אחווה וחברות זה טוב, אבל יש פה גם היבט כלכלי מאוד ברור. גם מי שעובד בשכר מינימום, יכול עם שעות נוספות להוסיף כמה אלפי שקלים למשכורת. למי שגר ברשות הפלסטינית זה מאוד משמעותי. היו פועלים שהיו עובדים שעות נוספות ומרוויחים יותר ממני."

זיאד, תושב יריחו שעובד במטעי התמרים באלמוג (צילום: מתוך אלבום פרטי)

גם חברי הקיבוץ האחרים נוכחו במסירותם של עובדי המטע, כשאלה הגיעו מביתם ביריחו בליל השריפה ונלחמו בלהבות לצד חברי הקיבוץ ולוחמי האש. "כולם באו בלי להסס, ככה כמו שהם, עם הבגדים היפים של הערב", הוא מספר, "יצאו מהבית, באו לכבות את השריפה ונשארו כמה שהיה צריך. זה עשה משהו מאוד חשוב. מאוד מעריכים ומוקירים את המסירות שלהם. עוד אנשים ראו והבינו את מה שאנחנו ידענו תמיד."

"לחשוב אם ממשיכים חקלאות על השטחים האלה"

בסיום הגדיד יסכמו את העונה ויקבלו החלטות על המשך העבודה וההכנות לעונה הבאה. עם הביטוח, לדבריו, יסתדרו איכשהו. "בינתיים אנחנו מוגדרים נפגעי פעילות טרור, אז נקבל את הפיצוי מהמדינה. נקווה שהמדינה יותר מהירה מחברות הביטוח ונקבל את הפיצוי לפני שיעברו 20 שנה". בינתיים, נערכים לשכלול אמצעי המיגון של המטע. שיהיה לכל מקרה.

על ההחלטה לחדש את המטע מכבידות ספקות וחששות. מצב החקלאות בארץ ורוחות הייבוא המתגברות מוסיפים לחוסר הוודאות וסודקות את האמונה העיקשת שיש תוחלת לחקלאות בישראל, אפילו אצל בעלי תקווה חסרת תקנה כמו גזי.

כמה זמן יקח עד שיגדלו פה עצים חדשים שיתנו פרי?
גזי: "אם נתחיל עכשיו לגדל חוטרים, יקח לנו שנתיים לפחות עד שנוכל לנטוע אותם. אחר כך בערך חמש שנים עד שנראה פרי. אני אהיה כבר בשלב שלפני הפנסיה. לא יודע מה יקרה במדינה עד אז ואם יהיה לנו מקום פה, אבל אני מקווה. יכול להיות שצריך לחשוב אם ממשיכים חקלאות על השטחים האלה."

עד כדי כך?
"כן. לא בטוח שמשתלם לנטוע ולגדל את החלקות מהתחלה. צריך לשקול את הכל מחדש. זאת השקעה, הרבה כסף. האינסטינקט הוא לנטוע מחדש, אבל זה לא הדבר הכי חכם לעשות לפי מה שקורה היום במדינת ישראל. אסור לנו לעבוד לפי אינסטינקטים ולהחליט באוטומט. אני בטוח שחלק מהתמרים נמשיך לגדל, אבל היום להמשיך עם מטע של 2,000 דונם, אני לא יודע אם זה הדבר החכם. אני אומר את זה בלב לא שלם בכלל. הלב רוצה חקלאות והראש אומר 'רגע, רגע'. נצטרך לבדוק מחדש אם משתלם לשתול ולחכות 7-8 שנים עד שיהיה פרי, עם כל מה שקורה עם החקלאות בישראל בשנים האחרונות."

ממה אתה חושש?
"ענף התמרים התאושש קצת השנה, בעיקר בגלל השינוי בשער היורו והדולר, ולא בגלל שמישהו הסיר חרם עלינו או כי פרצו שווקים חדשים. אם סוגרים בארץ רפתות ומייבאים חלב לארץ, אין לדעת אם לא יאשרו מחר לייבא גם תמרים לארץ, כי זה יותר זול. מה יהיה אז? מה מונע מהמדינה לאפשר ייבוא תמרים מסעודיה או מאיראן? כמו שהפיסטוקים מאיראן מגיעים אלינו בעקיפין דרך תורכיה, אפשר להביא הכל לארץ. אפשר להשיג תמרים קצת פחות יפים ב-2 שקלים לקילו. אנשים יאכלו את זה כי זה יעלה חצי שקל פחות מהישראלי, ואנחנו לא נהיה."

"האינסטינקט הוא לנטוע מחדש, אבל זה לא הדבר הכי חכם לעשות לפי מה שקורה היום במדינת ישראל." פריסת צינורות לשיקום העצים בימים שלאחר השריפה (צילום: גדי לוי)

"אני חקלאי שהעיניים והאוזניים שלו פתוחות. יש לי חברים שמגדלים תפוחים בצפון ואני רואה מה קרה עם התפוחים. הרי המחיר בכיס של הצרכן לא ירד, ועלות הגידול גם היא לא ירדה. אז למה שלא יעשו את זה גם לתמרים בשבוע הבא? זה אבסורד, זאת הרי ההתחלה של החקלאות היהודית בארץ ישראל ויכול להיות שהיא תיגמר, פשוט ככה."

מה עם האמונה שאפשר לעשות חקלאות בישראל?
"אם דברים ימשיכו ככה, שום חקלאות לא תצליח פה. זאת תפיסת עולם שנצטרך לשקול מחדש. מי האמין לפני שלוש שנים שייבאו חלב לארץ? מישהו האמין שעל המדפים בישראל יהיה מחסור בחלב? אז למה שלא יעשו את זה לתמרים? במה שונים התמרים מכל ענף אחר?"

"חלק מהמרירות לא קשור ישירות לשריפה. בתוך עמי אני חי ולא ברור מה הגורל של החקלאות הישראלית. אני שנים חושב על זה. אני לא בטוח. אני לא יודע אם יש חקלאי שיכול להיות מאושר עם מה שקורה במדינה, או מרגיש ביטחון שיוכל להמשיך לשנים. בשנים האחרונות נוספו לדאגה ממזג האוויר והדאגות הרגילות שיש לכל חקלאי, גם הגורם האנושי."

ובכל זאת אחרי הגדיד תתחילו לשקם?
"אנחנו ממשיכים. אני מחויב לעובדים שלנו שהולכים איתנו הרבה שנים ונמשיך ללכת ביחד, ויש יסוד חזק של 'אף על פי כן – נוע תנוע'. אנחנו נשארים פה. אנחנו עובדים. המטע חי, בועט ונמשיך. נצטרך לעשות התאמות ולראות איך עובדים. מכיוון שעוד לא קיבלנו שום פיצוי כספי, לא נקנה חוטרים לשתילים חדשים. אחד הרעיונות שלי הוא לגדל דקלים חדשים מחוטרים שלנו, ולעשות כמה שיותר מעבודת השיקום והכנת המטע לעונה הבאה בעצמנו. זה יאפשר לנו לשמור על העובדים. נכון, זה יעלה לי בעוד שנה-שנתיים, אבל ננצל את החורף כדי להתחיל את השיקום."

למרות הכל, גזי אופטימי. "אנחנו נשארים פה. אין לנו שום תוכניות להיעלם. אנחנו דור אבוד, נמשיך להיות חקלאים. הבת שלי תצטרך להחליט מה הכיוון שלה. אם פעם נחרדתי מהרעיון שהבת שלי תעזוב את הארץ, היום כבר לא כל כך. חייתי כמה שנים בדנמרק, משם מגיעה אשתי. חזרתי לארץ כי התגעגעתי. היום אני לא בטוח כל כך למה התגעגעתי. ללכת מכות בכיכר דיזינגוף? שישרפו לי את המטע? לא לזה התגעגעתי. אבל אני פה. יש לי תוכניות לעשר שנים קדימה. נמשיך לעשות גן עדן קטן עם השכנים שלנו. זה גן העדן שלי, ולא אחליף אותו."