בכפרים הדרוזיים כיסרא וסמיע שבגליל עובדות כבר שישה ימים חבורה של 84 נשים, באריזה, בחלוקה ובגיוס של תרומות מזון וציוד עבור הכוחות הלוחמים. חמש נשים צעירות, שלומדות עריכת דין, פסיכולוגיה, והנדסה ביו רפואית באוניברסיטאות ברחבי הארץ, חזרו הביתה בתחילת המלחמה כדי להוביל את הפעולה האזרחית בכפר, במסגרתה נשלחו אלפי חבילות לחיילי צה"ל.

שרה טרודי, וועד פאעור, רואא פלאח, עדן וחברה נוספת, שביקשה לא להיחשף בשמה, מובילות את ההתארגנות. בתחילה האיסוף והאריזה התבצעו במקומות ציבוריים בכפר, עד שהבית של טרודי ואמה ג׳נאן הפך למפקדת המבצע. הבית רחב הידיים, אבל חסר המיגון, מוצף במוצרים ובאריזות. ליד תמונת האב האני, שנפל בעת מילוי תפקידו כחוקר בימ"ר גליל במשטרה לפני עשור, נר הזיכרון דולק.

הפעילות, וגם הפרסום שלה, אינם מובנים מאליהם. בהתחלה הן התלבטו אם לפרסם את שם הכפר, מחשש להתנכלות מצד השכנים. אחרי התייעצויות והצבעות הוחלט שכן. עדן ביקשה שלא לחשוף את שם משפחתה, וחברה נוספת, כאמור, ביקשה להישאר בעילום שם.

התשתית כבר היתה קיימת מתקופת הקורונה

"ביום הראשון של המלחמה שלחתי הודעה לשרה", מספרת עדן, "כל יום שבת הרגשתי חסרת אונים. יש לי חרדות וידעתי שאם אני אהיה מול הטלוויזיה אני אאבד שליטה. התחילו הודעות של מחסור בציוד ואוכל, גם אנשים מהכפר שגם שלחו הודעות כאלו".

ההודעה שעדן שלחה לשרה נפלה על קרקע פורייה. בתקופת הקורונה חבורת הצעירות הללו עסקה בהסברה, הרגעה, תרומה והפעלה של הכפר שלהן. עשו מבצע הקש בדלת, שאלו את האנשים אם הבינו את ההנחיות, אספו כסף לטובת נזקקים בכפר, ארזו חבילות מזון ומוצרי ניקיון למי שצריך והדפיסו חוברות צביעה לילדים שבבידוד. ביום הזיכרון הן ארגנו תרומות של פרחים ונרות זיכרון למי שעושה טקס בבית, ולקראת תחילת שנת הלימודים, כשהבינו שיש משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית, הן ארגנו יריד ספרי לימוד משומשים בזול.

התשתית שכבר היתה קיימת אפשרה להתחיל לפעול בקלות. "עדן כתבה לי שהיא לא יודעת אם תהיה היענות", אומרת טרודי, "אמרתי לה, בוודאי שתהיה, וזה הרבה לפני שידענו מה יש בכלל. יש לנו קשרים, יודעות מי יכולה להוביל דברים, במה כל אחת טובה. כולם פה סומכים עלינו כבר, למרות שאנחנו לא ארגון או תנועה".

הצעד הראשון: פלאייר בערבית עם הנחיות המיגון

בכספי התרומות שהן שמרו מאז הקורונה הן השתמשו קודם כל להפקת פלאיירים עם הנחיות להתנהגות במצבי חירום. זה קרה ביום הראשון של המלחמה, בזמן שמשרדי הממשלה עוד לא הצליחו להוציא הודעות עם הנחיות רלוונטיות בכל השפות המדוברות בישראל.

"ניסיתי לכתוב בצורה נגישה, שילבתי מדוברת וספרותית – אבל עם הוראות קונקרטיות, שהמסר יגיע", מספרת החברה שביקשה להישאר בעילום שם, "תוך שלוש שעות הפקתי את זה, חברה עיצבה, והדפסנו את זה. שמנו את הפלאייר לאנשים בתיבות הדואר, וכולם בירכו אותנו ואמרו שזה לא מובן מאליו שחושבים על זה".

הן מספרות שחלק מחבריהן הפסיקו לעקוב אחריהן ברשתות החברתיות עקב תמיכתן בצה"ל ובתושבי הדרום, אך מנגד, רבים אחרים שיתפו את הפלאייר, מה שמעיד כמה נחוצה וחסרה ההסברה בציבור הערבי, ועד כמה התושייה והפעולה המהירה שלהן היתה הכרחית.

הצעד השני: איסוף ואריזת אלפי חבילות

על בסיס קבוצת הווטסאפ של ההתארגנות האזרחית בכפר מתקופת הקורונה, הן בנו מערך חדש לאיסוף חבילות לחיילים. "שלחתי בקבוצה שהיום מתחילים ב-16:00. ב-15:30 כבר היו 20 מתנדבות ותורמים", מספרת טרודי, "בשלב הזה לא היה ממש ברור איך הציוד והמזון יעבור, אבל ידעתי שאם נאסוף, יהיה מי שייקח". לדברי עדן, "יושב ראש התאחדות הסטודנטים הדרוזים אמר לי שיהיה בסדר", ובאמת כך היה. תוך שעות תושבים מהכפר והאזור התארגנו עם משאיות, התקשרו ושאלו מתי צריך לאסוף ולאן.

מתנדבות לאריזת חבילות לחיילים בכיסרא סמיע. שרה טרודי: "ידעתי שאם נאסוף, יהיה מי שייקח" (צילום: אלבום פרטי)

ביום הראשון הן ארגנו 500 ערכות עם מברשות שניים, דאודורנט, חטיפים, פדים, מגבות, שמפו, סוללות, סיגריות, סכיני גילוח ושתייה. הן חברו לארגונים שונים, בהם 'לב אחד' והתאחדות הסטודנטים הדרוזים, איתרו צרכים ברשתות החברתיות והפעילו קשרים. כשאבא של פלאח, קצין אג"ם במילואים, התקשר וסיפר על דברים שצריך ביחידה, הארגזים היו אצלו תוך פחות מיממה.

במהלך השבוע הן ענו גם על צרכים שעלו ממתנדבים ביישובים דרוזיים אחרים. "יש לי חברות מדלית אל כרמל שאמרו שיש צרכים של לחם באיסוף התרומות שלהן", מספרת פאעור, "אמרתי לחברות פה 'למה לא לעשות איסוף של לחמים?'. אמרנו שאנחנו על זה, ואספנו 600 פיתות, 400 פיתות דרוזיות ו200 מנאיש, ושלחנו".

פתקים שצורפו לחבילות לחיילים שארזו מתנדבות בכיסרא סמיע (צילום: אלבום פרטי)

לחבילות נלווים גם פתקים ומכתבים מאנשי הכפר. "אתם חזקים, אתם אלופים, אתם גיבורים, מאחיכם הדרוזים", נכתב על אחד מהם.

"הערבים מסתכלים עלינו אחרת, והיהודים אחרת. זה מדאיג אותי"

בין המענה לצרכים העכשוויים, הן מוטרדות מאוד ממה שיקרה אחרי המלחמה, ממקומן בחברה כדרוזיות. "כסטודנטיות יש לנו חברים, ואנחנו רואות שהערבים מסתכלים עלינו אחרת, והיהודים אחרת", מספרת עדן, "עכשיו זה יחמיר. זה מדאיג אותי".

"ביום-יום אני נושאת את הזהות הערבית שלי", אומרת שרה, "אני הערבייה בלימודים והערבייה בעבודה. אני מאמינה מאוד בשותפות יהודית-ערבית, אני יתומת צה"ל ויש לי שני אחים בצבא, ואני מרגישה ישראלית יותר מאי פעם".

אמה של שרה, ג׳נאן טרודי, משתפת בחוויות ממלחמת לבנון השנייה ומפינוי הכפר. היא מדגישה שהיום התחושות מעט שונות, בעיקר עקב צעדים שערערו את האמון בין המדינה לעדה הדרוזית בשנים האחרונות, חוק קמיניץ וחוק הלאום. "אנחנו מרגישים", היא אומרת בגילוי לב, "ששני הצדדים לא מקבלים אותנו".

"נערה שמתנדבת אמרה שכל הגוף כאב לה, ואחרי ההתנדבות זה עזר"

למרות שהקשיים נוכחים בכל משפט, בכל נשימה, הן רוצות להשאיר אותם לזמן אחר ולדבר על העשייה, על התרומה, על הפעולה האדירה שהן עושות. "העשייה בשבוע שהיה הרגיעה אותי ומיננה את תחושת חוסר האונים", מספרת עדן, "נערה שמתנדבת אמרה שכל הגוף כאב לה, ואחרי ההתנדבות זה עזר. צריך לעשות, לצאת מהבית, אבל כל אחד מרגיש אחרת, שכל אחד יעשה מה שהוא יכול. מה שעוזר לאחד, לא בהכרח עוזר לאחרת".

עכשיו הן מתארגנות מחדש, מחשבות מהלכים, מנסות להבין איפה זקוקים להן. "נאחל שכל החיילים במדינה יחזרו בשלום וכמה שיותר מהר, וצריך להחזיק בתקווה", הן אומרות בעירבוביה, "שיגיעו ימים יותר טובים, לא יהיה שלום, אבל לפחות שיהיה רגוע. התחלנו לנצח, ויש בזה תקווה".