עוד בילדותי שמעתי סיפורים המפארים את אנשי חַלַבּ וסגולתם כסוחרים טובים. כל כך טובים שהיו אימרות נפוצות, "חַלַבּי יונק מסחר וכלכלה משדי אימו", או ו"חַלַבּי המתעורר בבוקר ללא כסף, ייצור כסף עוד לפני שקיעת השמש". כל זה היה כמובן לפני זמן רב.
בדומה לאזורים סונים אורבניים אחרים המזוהים עם מעמד הביניים והעשירים בסוריה, בימיה הראשונים של "המהפכה", חַלַבּ נותרה שקטה ללא מחאות גדולות נגד הממשלה. המחאות החלו באזורים סוניים כפריים ועניים, בדומה ל-דרעא וחומס, וכמו כן האזור הכפרי של חַלַבּ. אני זוכר כמה ההתנגדות כעסה על תושבי חַלַבּ, כיצד כינו אותם 'שפנים' ו'פחדנים' בגלל חוסר ההשתתפות בהתקוממות. בכל אופן, זה לא נמשך זמן רב, כי ביום היסטורי של המלחמה בסוריה, היום בו הפצצה בדמשק הרגה את שר ההגנה ומספר אנשי ממשלה חשובים, המורדים הסתערו על חַלַבּ והעיר השתנתה לעד.
במהרה, המורדים כבשו שכונות רבות והלחימה פרצה ברחבי העיר כולה. כמה שבועות לאחר מכן, חַלַבּ נחלקה למה שידוע כיום בתור חַלַבּ 'המזרחית' וחַלַבּ 'המערבית', והחלוקה הזו נעשתה לפי מעמדות סוציו-אקונומיים. הממשלה הצליחה להשאיר את האזורים העשירים במערב, שם נמצאים הבניינים המהודרים והרחובות הרחבים, וכמו כן האריסטוקרטיה הסונית הליברלית שבחרה להישאר עם אסד, בנוסף כמובן לשכונות הנוצריות והארמניות, בזמן שהמורדים כבשו את הצד המזרחי שבו תנאי המחייה היו חמורים יותר. הרחובות והבתים בחלק המזרחי צרים וקל להתחבא בהם מפגזים, והאנשים יותר קיצוניים באמונתם הדתית ובירכו את פני המורדים, מכיוון שראו בהם את הסיכוי לשינוי.
החלוקה הזו הגביהה את הקירות והמחסומים בין שני החלקים של חַלַבּ, לצד הפערים המחשבתיים והתפיסתיים, כאשר שני האזורים ספגו אש מהממשלה והמורדים. אני זוכר את שני הצדדים אומרים שהמנצח בחַלַבּ, העיר העשירה בסוריה, ינצח את המלחמה.
באותה תקופה דם ניגר בכל מקום וחַלַבּ לא ירדה מהכותרות. בתי הספר והאוניברסיטאות נהרסו או נשרפו באש, המפעלים נסגרו ונבזזו, וכל מי שהייתה לו האפשרות לעזוב, עזב. חלק עזבו לחוף או ללבנון, טורקיה או אירופה. אלו שנשארו נאלצו לחיות באחת הטרגדיות הגדולות ביותר של המאה הזאת, ללא מזון, חשמל או מים, מכיוון שמחוללי החשמל וספקי המים, וכבישי האספקה הראשיים אל תוך העיר נהפכו כולם למוקדי לחימה.
משפחות שהופרדו בין מזרח למערב חַלַבּ נאלצו לסכן את חייהן, מכיוון שלעבור מחלק אחד לחלק אחר, ולשרוד את אש הצלפים, קשה יותר ממעבר ליבשת אחרת בעזרת סירה. מעציב אותי שהסבל של האנשים נודע לעולם כחלק מקרב תקשורתי ותו לא. כל האנשים שסבלו בחַלַבּ, ילדים רבים שנהרגו על ידי המורדים או הממשלה רק בגלל שנולדו במקום הלא נכון, ולא הוקדשה כל תשומת לב, אפילו לא כדי להרחיק את הלחימה מתחנת מים אחת.
לכן, יש מעט הקלה במחשבה שהלחימה תיפסק ומזרח ומערב חַלַבּ יחזרו להיות חַלַבּ אחת, ולאנשים לפחות תהיה ההזדמנות לחזור אל העיר ולבדוק את בתיהם ומה שארע להם. בלב כל האומללות הזאת, אני רואה תקווה.
כאשר הנשקים יונחו וההפצצה תיפסק, תמיד יש סיכוי טוב יותר לדבר ולמצוא פתרון. אומללות זו לא נולדה משום מקום, היא נולדה מכיוון שהממשלה התעלמה מהעם במשך שנים והקדישה את כל תשומת הלב, הכסף והמשאבים למדיניות זרה כושלת ולעימותי האזור, ולא למציאת עבודה עבור העם המאוכזב שנאלץ לעבוד במדינות המפרץ כדי שיוכל לפחות לחלום על חיים טובים. הממשלה גם לא דאגה לפתרון הבעיות של שינוי האקלים, החקלאות והמים שיש בסוריה. האומללות נולדה מכיוון שהרשינו לעצמנו ליפול בקלות למאבק הטיפשי בין איראן לערב הסעודית, שלמרבה הצער גם ממשלת ישראל לקחה בו חלק. כל אלה הפכו עיר שהייתה בית לכולם, למוסלמים, לנוצרים וליהודים – להריסות שנמצאות תחת שליטתה של הנהגה משוגעת.
אני לא מבקש דבר מהעולם כי אין טעם. אני מבקש פתרון כלשהו. כל דבר, העיקר שיסיים את זה. לחבריי ולי היה אפילו רעיון לבקש מקים ג'ונג און לערוך את הניסוי הגרעיני הבא שלו בסוריה, כדי שהמלחמה אולי תיפסק. אני מתבדח כמובן. אבל אם יש מישהו בעולם שבאמת אכפת לו, כדאי לו לחשוב על הדור הבא.
זה נגמר עבורנו. זה התחיל כשהייתי בן 18, עכשיו אני בן 24, ובמשך כל אותן שנים לא היו לי חיים רגילים, רק הישרדות. אבל העולם יכול לדאוג לילדים הקטנים. הילדים הפליטים שנולדו לאחר המלחמה, להעניק להם השכלה ואת ההזדמנות לבנות את הסוריה הבאה.
הכותב – מוחמד בן 24, חי ונולד בדמשק, וביקש להסתיר את זהותו.
