"אני מורידה טבעות של אנשים שנרצחו ורושמת עליהם דו"חות פטירה. כבר התחלתי לשמוח מלשמוע ממטופלים שצורחים מכאב כי כל מי שצורח עוד חי", מספרת ל'דבר' נחמה אהרון, אחות במחלקה לרפואה דחופה (מיון) בבית החולים סורוקה. "אבל התחושה היא שצריך להיות חזקים עבור החיילים שנמצאים בחזית. אני לא יכולה לתת משקל את התחושות שלי על הדברים הנוראים שאני רואה. עם כל הכאב והזעזוע, חשוב לי מאוד להמשיך להיות מועילה."

אהרון , בת 31 מירוחם, אמנם לא מטפלת פסיכולוגית, אך היא מוצאת את עצמה מסייעת גם לנפשם של הפצועים שמגיעים למלר"ד. "אנחנו מנסים לדבר עם המטופלים שכן מתקשרים, לתת להם מידע על מה קורה להם. מטופל שמגיע בטראומה לא מבין מה קרה לו ומה קורה מסביבו. אני מנסה להוריד את חוסר הוודאות, מסבירה למי שפצוע ברגל שהוא פצוע ברגל ושאנחנו מטפלים בפציעה."

"יש פה אנשי צוות שפונו מהעוטף ומגיעים מתל אביב או מים המלח"

אהרון וכל חברי הצוות הרפואי בבית החולים עובדים במתכונת חירום – משמרות בנות 12 שעות, ולאחר מכן 12 שעות מנוחה. ביום שבת, עוד לפני שהוכרז אירוע רב נפגעים, חלק מאנשי הצוות סיימו לעבוד במשמרת לילה והמשיכו לעבוד לתוך שעות הבוקר. ביומיים האחרונים צוותי סורוקה עובדים כתף אל כתף עם צוותים רפואיים מבתי חולים מיזור הצפון והמרכז שהתנדבו לעזור, למרות שהנהלת סורוקה לא קראה לכך ואף פרסמו שאין צורך בגיבוי לצוותי הרפואה.

אחות המלר"ד נחמה אהרון (צילום: דפנה איזברוך)

"יש תחושה מאוד חזקה שכל הצוות יחד בסיפור הזה. ראיתי הבוקר אשת כוח עזר בבית החולים עם עיניים נפולות, שאלתי אותה מה שלומה והיא סיפרה שבנה נחטף לעזה", מספרת אהרון. "יש אנשי צוות מהעוטף שפונו מבתיהם ונוסעים עכשיו לסורוקה מתל אביב או מים המלח, יש אימהות עם ילדים קטנים שבעליהן גויסו למילואים והן עכשיו עובדות במשמרות של 12 שעות בזמן שהן מתחזקות בית וילדים לבד. הרבה מהאחים והאחיות הם תושבי רהט, ערערה, והפזורה הבדואית, לחלקם אין אזעקות ואין ממ"דים בשכונות."

בתוך המצבים המורכבים בהם נמצאים רבים מאנשי הצוות, הם מתגייסים לעזור גם מעבר לתפקידם בבתי החולים. אהרון מביאה בכל יום לבית החולים תרומות למשפחות הפצועים והחיילים שהיא גייסה בעצמה משכניה בירוחם.

משפחה מכפר עזה: "אנחנו לא יודעים לאן נלך"

"נכנסנו לממ"ד בעקבות האזעקות. הבן שלנו הרים את התריס כדי לראות את היירוט של הטילים, וראה רחפנים ומחבלים", מספרים סיגל ורונן יעקבי מכפר עזה, שבנם יפתח בן ה-21 עבר אתמול ניתוח בידו לאחר שנפצע.

משפחת יעקבי לאחר החילץ מכפר עזה (צילום: באדיבות המשפחה)

"התקשרנו לכיתת הכוננות ודיווחנו על חדירת מחבלים, ויפתח אמר לנו להיכנס וכבר אז תפקד כמו גיבור, וסגר את הדלתות של הממ"ד עם אזיקונים", אומרת סיגל. "בסביבות השעה 8:00 שמענו קולות בתוך הבית. בשלב מסוים כבר התחננו שיורידו לנו פצצה על הבית כי לא ידענו אם נשרוד ורצינו שלפחות יהרגו את המחבלים כי לנו לא היה איך להילחם בהם. כששמעו אותנו מדברים בטלפון הם עזבו, אבל אחר כך חזרו".

"אם יפתח לא היה נועל מראש את הממ"ד הם היו נכנסים לשם", אומר רונן. "הם ניסו, היו להם פטישים, M16, לנו לא היה שום דבר, ירו לנו לתוך הממ"ד דרך הידית. היינו כמעט 30 שעות נעולים בממ"ד בלי מים. יצאנו רק ביום ראשון ב11:00".

"הייתה רק משפחה אחת נוספת מהשכונה ששרדה, כל השאר נספו. נורו בתוך הממ"דים. אם הממ"דים היו ננעלים הם היו ניצלים", אומר רונן. "יצאנו מהבית בלי כלום, מזל שיש היום כרטיס אשראי בטלפון ככה אפשר קצת להסתדר. אנחנו לא יודעים מה נעשה עכשיו ולאן נלך כשיפתח ישתחרר מהאשפוז".