בלובי המכון הבינלאומי למנהיגות של ההסתדרות, הממוקם במכללת בית ברל, יש עכשיו שקט. כולם מקשיבים בשקיקה לנאומו של דובר צה"ל, מסתכלים בדאגה על המסך כדי לנסות לדלות קצה חוט או בדל מידע על המצב בבית. לפתע מגיעים עשרות ילדים מפעילות שהסתיימה. "ששש", לוחשים המבוגרים, והילדים הולכים בשקט, כל אחד לחיק משפחתו.

כעבור כמה דקות מגיעים לעמדת הקבלה זוג הורים צעירים עם תינוקת קטנטנה. במבטים מבולבלים הם אומרים את שמם, ולפתע אישה מבוגרת רצה ומרימה את התינוקת הישנה בעגלה. "עכשיו הכול בסדר, סבתא איתך", היא לוחשת לה, ואם התינוקת נמסה לידי אמה שלה, ומתחילה לבכות. "לא ידעתי איפה אתם", היא אומרת, "איזה מזל שהכול בסדר".

פעילות מוסיקה לילדים של תושבים משדרות ואשקלון שמתארחים במכון הבינלאומי של ההסתדרות (צילום: הדס יום טוב)

בימי שגרה, המכון הבין לאומי למנהיגות משמש כמרכז הכשרות מקצועיות לוועדים, ולאירוח משלחות של משרד החוץ המגיעות מחו"ל. בשבוע הבא הייתה אמורה להגיע לשם משלחת עיתונאים מברזיל, אבל עכשיו כל 45 החדרים במקום מלאים לגמרי במשפחות שהתפנו מאזור שדרות ואשקלון.  הקהל מגוון מאוד: מתינוקות רכים ועד לקשישים בעשור התשיעי והעשירי לחייהם. חילונים, דתיים, חרדים, מכל העדות.

"היה בלתי נסבל, רצינו קצת שקט. פשוט קיבלו את כולנו"

ויויאן (81) וריימונד (86) ברששת, תושבי אשקלון יושבים וצופים במסרים של דובר צה"ל בדאגה. הם הגיעו לכאן אתמול (שני) בצהריים, משפחה של 17 איש, כולם מאשקלון. ויויאן וריימונד, שתי בנותיהם (מתוך ארבעת ילדיהם) טלי גל ואריאלה אלבז, נכדם אליה אלבז, בני זוגם, החתנים והכלות, הנכדים והנינים.

"בשישי אני וההורים נסענו לאחותי בשדרות לעשות חג", אומרת הבת, טלי גל, "שם נתקענו. משבת ב-6 בבוקר התחילו אזעקות, תוך כדי הפסקות חשמל. התחלנו לשמוע על חדירות של מחבלים, המון היסטריה ובלגן. קיבלנו הוראות לסגור תריסים, אז ישבנו פשוט בחושך".

ויויאן מספרת: "היינו במרחב המוגן המון שעות, אני לא זוכרת כמה". וגל מוסיפה: "ההורים שלנו מבוגרים, והיה מאוד קשה לרוץ לממ"ד כל הזמן, אז הם ישבו שם בחדר פשוט כל הזמן, בחושך".

הבת אריאלה אלבז היתה עם משפחתה בבית באשקלון. "משבת פשוט מטחי רקטות ואזעקות בלתי פוסקות. טילים מתפוצצים סביבנו, עשן בכל מקום". בנה, אליה, מספר שהיה עסוק בתכנון החתונה שלו, שאמורה להתקיים בעוד כחודש. "ממש אספתי רסיסים מהמרפסת שלנו", הוא מספר. אריאלה מוסיפה: "נפשית, זה היה בלתי נסבל. ברגע שהבנו שהחתן של טלי מצא מקום, ביררנו גם בשבילנו, וישר אמרו לנו שיש לנו מקום, לכל המשפחה".

"החתן שלי הוא אזרח עובד צה"ל", מספרת גל, "אז הוא שמע על המקום, הם הגיעו לפה ראשונים והזמינו אותנו. פשוט קיבלו את כולנו. באנו עם תיק קטן, זה שהיינו איתו בבית של אחותי בשבת, פה שמעתי ששני הבנים שלי קיבלו צו 8. אתמול הלכנו לחפש קצת בגדים, מצאנו רק את הסופרפארם פתוח, והצלחנו לקנות קצת מוצרי הגיינה ותחתונים. אין לנו בגדים, אנחנו עם מה שבאנו".

ויויאן מוסיפה: "אני עוד עם נעלי בית, אבל זה דבר קטן. קיבלו אותנו בחיבוק. לא ציפינו לזה. רצינו קצת שקט, וקיבלנו באמת המון".

"עליתי ארצה ממרוקו בשנת 1955, אחרי שהגלו את המלך מוחמד החמישי, והיה פוגרום ביהודים בעיר", מספר ריימונד, "בשלב הזה, למרות שהיה לנו טוב במרוקו לפני כן, החלטנו להגיע לארץ ישראל. עכשיו מאוד כואב, לא חשבתי שיקרה לנו משהו כזה בארץ שלנו".

אריאלה מספרת שהפגיעה הנפשית, במיוחד אצל הילדים, היא קשה מאוד. "אני לא יודעת איך נחזור לשגרה. אין לנו ביטחון", היא אומרת. "זה באמת בלתי נתפס. כל כך הרבה אנשים שמכירים, חברים, משפחה. זה משהו שלא חוויתי בחיים".

אליה אומר שהתפישה שלו לגמרי השתנתה. "אני לא יודע איך חוזרים לשם. אני מרגיש שאני לא מצליח עדיין בכלל לתפוס את מה שקרה. עכשיו אני בעיקר רוצה שיעשו מה שצריך לעשות. אנחנו מגבים את הצבא, מה שצריך. רק שיחזירו לנו את הביטחון, את הבית".

מנכ"לית המכון: "עד שייקחו אחריות על התושבים, אנחנו פה"

"היינו בעצם בחופשה שהייתה אמורה להסתיים היום, והמקום היה סגור. ביום שבת, אחרי התייעצות מהירה, הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו", מספרת ל'דבר' ענבל ג'וריני פרץ, מנכ"לית המכון הבין לאומי למנהיגות של ההסתדרות. "משבת אנחנו פתוחים 24/7, ולא מפסיקים לקלוט משפחות. מהרגע שאנחנו קיבלנו את האוקיי לפתוח עד הרגע שהם יכלו לצאת ולהגיע לקח לא מעט זמן. המשפחות משדרות היו צריכות ליווי לצאת, זה לקח כמה שעות, אבל עכשיו אנחנו בתפוסה מלאה. ואנשים מבקשים להצטמצם בחדרים כדי לאפשר לעוד משפחות להגיע".

ענבל ג'וריני פרץ, מנכ"לית המכון הבינלאומי. "צוות העובדים התגייס בלי לשאול שאלות"  (צילום: הדס יום טוב)

"אנחנו לא לבד בזה. זה כל ההסתדרות", היא מספרת. "מארחים בביתר, בעלומים, במשען, בכל המתקנים של ההסתדרות. אין ציר שלא עושה משהו, מאחרון העובדים, הוועדים, המרחבים, ועד יו"ר ההסתדרות. כולם מתגייסים, הכל נפתח, הכל מקבל גב".

מנקודת מבטה של גוריני פרץ, האזרחים נכנסו לאירוע, והמדינה עדיין לא. "יש פה עשייה מטורפת מכל הכיוונים. אני מאוד גאה שיש לנו את הזכות להתגייס למאמץ המלחמתי. אני בעיקר מאוד גאה. אני חדשה בהסתדרות, וזו פעם ראשונה שאני רואה גוף שמתגייס ככה. ברגע פתחנו את הבית, היינו מוכנים לקלוט. צוות העובדים שלי ישר התגייס בלי לשאול שאלות אפילו, תוך שעות התחלנו לקבל מהוועדים ברחבי הארץ ארגזים על ארגזים של ציוד הגיינה, מזון, ציוד לתינוקות, ביגוד, הכל. גם הספקים שלי ישר אמרו לי, רק תגידו מה צריך".

המכון הבינלאומי למנהיגות של ההסתדרות (צילום: הדס יום טוב)

"הנוער העובד הגיעו לפה ודאגו לפעילויות, מרכז הפועל שלחו ציוד ספורט ומביאים ספורטאים שיעשו שיעורי ספורט, אמנים מציעים להגיע, מפעילים מציעים פעילויות לילדים ולפעוטות, אנשים שמציעים לבשל, המון ציוד ועזרה. בניגוד למה שקורה בממשלה שלנו, זו מנהיגות בעיניי".

לעומת החברה האזרחית, רשויות המדינה מגיבות לאט. "יו"ר ההסתדרות הורה בלחיצת כפתור לפתוח את כל הבתים ואת כל המבנים לתושבים, כל הוועדים מגויסים, תוך פחות מארבע שעות כולם עומדים בדום מתוח לקלוט את המשפחות. וכמונו עוד עשרות ארגונים קטנים וגדולים שתוך שניה נערכו לסייע בכל דרך. בזמן הזה אנחנו רואים את הרשויות במדינה מתחילות לריב עם התושבים- מי זכאי, איך זכאי, מי מממן, אין מממן. זה אבסורד. בסוף זה אנשים, זה תינוקות, אנשים מבוגרים וילדים עם סיפורים קשים".

"לכולם חסרים אנשים, כולם מכירים מישהו, כולנו יש משפחה וכולם דואגים, יש ילדים וילדים ובני זוג שגויסו. כמו שנצטרך אחרי כל זה להבין מה קרה ומי כשל, נצטרך גם להוקיר את כל העשייה האזרחית הזו שאין אחד במדינה שלא מתגייס אליה".

היא מספרת שהיא מתרגשת לארח, אבל גם מאוד קשה לראות את המשפחות כשהן הגיעו. "אנשים הגיעו עייפים, רעבים, במבט לא מבט. זה הרגיש לי זכות אדירה לתת להם את המקלחת, את המיטה, את המגבת הנקייה, את ציוץ הציפורים שיש פה. עד שבממשלה יסיימו את הריבים ועד שיקחו אחריות על התושבים, אנחנו פה".