אני לא יודעת איך זה לחיות במקומות שקטים, כל חיי חייתי באשדוד או בקיבוצים באצבע הגליל. כולנו כאן בישראל חיים כך. לנו זה מובן מאליו שאלה החיים וזה הנורמלי.
כל מפגש עם זר מזכיר לי שלא, זה לא נורמלי.
כשילדיי היו קטנים וטיילנו איתם בחו"ל, היה לי חשוב להראות להם שיש בתי ספר שאינם מוקפי גדר, אין להם שומר ולא צריך להזדהות בכניסה. בתי ספר שפונים לרחוב, לפארק, והם המשך טבעי לו. רציתי שיבינו שהמציאות אצלנו זה ה"לא נורמלי", שיגדלו ויישאפו לעשות את המקום הנהדר הזה למקום של שלום, כזה בלי גדרות. גם לחצות איתם גבולות רציתי, שייראו שיש מדינות שהשכנות שלהן אינן מעבר לאופל.
כנראה שלא הצליח לי ולנו.
עוד בערב החג ישבנו כל המשפחה המורחבת סביב השולחן ונכדיי ביקשו שנספר להם על מלחמת יום כיפור, על ששת הימים. סיפרנו להם למרות שלא בדיוק הבנתי את הסקרנות המשונה הזו שלהם לשמוע דווקא על זה. המשכנו את השיחה בבית שלנו עם ילדינו, כי רציתי להבין. אט אט הבנתי שהדור הצעיר במשפחתי לפחות, חושב שהמלחמות שעברו הוריהם היו איומות ונוראות, קשות מנשוא, ואילו הם גדלו בשקט יחסי. זה עשה אותי עצובה. ילדים וילדות שחיים בצל רקטות כל ילדותם, שלומדים מגיל צעיר ללכת בין בניינים כדי שאם תהיה אזעקה יוכלו להתמגן בחדרי מדרגות, ילדים וילדות כאלה חושבים שזה נורמלי, שזה בסדר, לא יכולים לתאר לעצמם מציאות אחרת ושקטה. רק מלחמות ממשיות נראות להם נורא (מה זה בכלל "מלחמות ממשיות"?).
מוזר מאוד לחיות בימים אלה באשדוד, לא היינו אף פעם חלק מהעוטף או מאשקלון, אבל תמיד היה לנו איזשהו גורל משותף, גורל יישובי ה-40 קילומטר. מדדתי את הפערים בינינו בשניות מרגע השיגור מעזה לרגע הנפילה. צמודי גדר- 5 שניות, שדרות 15, אשקלון 30, אשדוד 45. בקנה מידה של קטיושות בצפון, בלי אזעקה, בלי כיפת ברזל, רק עם בום של יציאה, שריקה ובום נפילה, בקנה מידה כזה, 45 שניות הם נצח. הרגשתי פריבילגית.
מיום שבת נפערה תהום בין גורל העוטף לגורל כל מדינת ישראל, תהום של אימה.
חדירות מחבלים הן דבר מוכר לי, היו לנו עשרות כאלה בקיבוץ דן ונאות מרדכי, ליל הגילשונים היה השיא. הייתי אז ב"כיתת כוננות", הכורזת של הקיבוץ. לא היו אז סלולריים, אפילו טלפון בחדר לא היה לכולם (כן, כן, בית בקיבוץ של השמו"צ נקרא חדר). ההודעות לכלל החברות והחברים היו נקראות בכריזה. "נמר ג'" נקרא כשהיה חשש לחדירה ליד הקיבוץ. לא היו לנו את הטכנולוגיות שיש היום, לא היה אינטרנט ולא מצלמות, רק גדר מערכת עם חיישנים אלקטרוניים, ובכל זאת לא קרה שהצליחו לחדור ואנחנו לא ידענו. לכל אחד מאתנו היה נשק בבית, לא אקדח, נשק אמיתי. אני בחרתי עוזי, כי ידעתי שאני צלפת גרועה וכדאי שאקח נשק מרסס ולא כזה הנשען על דיוק. ככה זה לחיות בגבול, במקום לבחור דוש מרסס או מכוון למקלחת, אישה צעירה עסוקה לבחור את הנשק המתאים לה. ידעתי שאני צלפת עלובה כי עשינו מטווחים. הרגשתי בטוח. ידעתי שיש לנו מספיק נשק, ידעתי שנילחם על הבית, ידעתי שהצבא יגיע תוך עשרים דקות. והם תמיד הגיעו ונשארו כל זמן שצריך.
אני זוכרת חתונה בה הודיעו לנו בשקט מפה לאוזן, כדי שהאורחים לא יישמעו, שיש חדירה לידנו בגדר המערכת. הרבש"צ עם הצבא החליטו לא להודיע לאורחים ולא לבטל את החתונה. כל צה"ל הגיע מיד, כיתר את הקיבוץ מסביב, כדי שהחתונה תימשך.
כי החתונה חייבת להימשך.
הרגשנו בטוחים.
זו הייתה מורשת הקרב שהעברתי תמיד לילדי וילדתי, אנחנו נמשיך בשגרה כי צה"ל ידאג שתהיה פה שיגרה.
אבל הצבא לא הגיע לבארי, לא הגיע לנחל עוז, לא הגיע לשדרות, לא הגיע לאופקים.
היום יצאתי לראשונה מהבית לבקר את אבי, הלכתי ברגל כשקולות הירי מלווים אותי לכל אורך הדרך, קולות ה"יציאות" לכיוון עזה. התחלתי לחשוב על ילדי וילדות עזה ומיד גירשתי את המחשבות, כי עכשיו זמן הישרדות, לא זמן אמפטיה.
ראיתי שהפרלמנט בבית הקפה של השכונה התכנס גם היום, ראיתי הרבה אנשים עם עגלות קניות ושקיות עמוסות מזון. פיקוד העורף אמר להצטייד. בדרך ראיתי איש מבוגר עמוס שקיות מדדה בקושי על רגל אחת בריאה, נעזר במקל הליכה, רציתי לעזור לו לשאת את השקיות, אך לפתע הוא התכופף אל גומת העץ הסמוך לו ואסף ענף סגלון עמוס פרי. פירות הסגלון יפים, תרמילים חומים מבהיקים ובתוכם פרי עגול יפה. בתוך כל הלחץ והקושי, הוא התכופף לאסוף ענף פירות יפה כדי לקשט את הבית. לא הצעתי לו עזרה, הבנתי שהוא רוצה להיות חזק ועצמאי, להרגיש שהוא חי במקום "נורמלי".
פגשתי את אבי עם דוניו המטפל האוזבקי ברחוב. עושים קניות. דוניו לא הבין למה אין אוכל בחנויות, הוא עבר כמה מכולות וסופרים ואין קוטג'. ישבתי אתו שעה וחצי, הוא שאל שאלות על ישראל ואני עניתי. כל שאלה הרחיקה אותי עוד ועוד מתחושת הנורמליות. כמו הילדה הקטנה שעמדה ושאלה "למה?", כך גם שאלותיו היו "למה" אחד גדול מערער מציאות, שהבהיר לי כמה אנחנו רגילים לחיות ולתפקד תחת אימה. כמה אנחנו לא נורמליים.
הוא שאל מתי תיגמר המלחמה ואם לאחריה תישאר עזה. עניתי שכן, שתישאר עזה וכנראה יהיו עוד מלחמות כאלה.
בדרך חזרה הבנתי שיותר מכל התחושות הקשות מאוד שמלוות את כולנו היום, לראשונה בחיי אני חשה אשמה כבדה מאוד.
אשמה כבדה כלפי ילדי וילדתי, כלפי אחייניי, כלפי תלמידיי.
לא הצלחנו לעשות להם עולם נורמלי.
עשינו להם עולם גרוע יותר.
אני מקווה שהם ייתקנו.
