האזעקות בשדרות תפסו את רובשנה ארנבייב בהתארגנות למשמרת בבית החולים אסותא אשדוד, בו היא עובדת. ב-48 השעות שלאחר מכן היא, בעלה ושניים מילדיהם התבצרו בממ"ד, חמושים בסכינים, כשלבניין נכנסו מחבלים והחלו לירות. כשהצבא נכנס לתמונה, היא בחרה לצאת, להיכנס לרכב, ולנסוע להביא את בתה שהתארחה אצל חברים באשדוד. "ברגע אחד, כל מה שחשבנו, הביטחון שאנחנו מוגנים, פשוט נזרק לפח", היא אומרת, "רציתי כל הזמן להתעורר ולהבין שזו לא המציאות".
את סיפורה היא מספרת כשהיא יושבת על ספסל במכון הבינלאומי למנהיגות בבית ברל, בו היא מתארחת עם בעלה ושלושת ילדיה, יחד עם עשרות תושבים מאשקלון ומשדרות. היא מלטפת את שערה של בתה הקטנה, שי לי (8), חובקת אותה אליה, ומדי פעם עדיין פורצת בבכי.
"אני אחות במחלקת טיפול נמרץ כללי", היא מספרת, "הייתי צריכה לצאת מהבית למשמרת ב-6 בבוקר. למזלי, התעכבתי קצת ביציאה. בשעה 6:20 באתי לצאת, ופתאום אזעקה אחרי אזעקה אחרי אזעקה".
למזלם, שי לי הקטנה הייתה באשדוד, לאחר שבערב הייתה במסיבת פיג'מות אצל חברה. אך רובשנה, בעלה ושני הבנים רצו מיד לממ"ד. "לא הבנו מה קורה. אנחנו רגילים לאזעקות, אבל הפעם זה היה אחר. היו אזעקות ברצף, פיצוצים. הדלקנו חדשות, ואמרו משהו על חדירה של מחבלים. התחלנו לראות תמונות וסרטונים ממקומות שאנחנו מזהים, הבנו שיש מחבלים בתוך העיר. היה לנו מאוד מוזר שלא עדכנו כלום, חשבנו שיש איזשהו אירוע נקודתי ושכנראה הכול בשליטה".
"יצאנו מהממ"ד, והלכתי לכיוון המרפסת שלנו, שרואים ממנה את הרצועה. השעה הייתה כבר סביב 8. עוד לא הספקתי לסגור את המרפסת, והתחלתי לשמוע יריות בטירוף. משהו מנשק אוטומטי, ממש צרורות צרורות. התחברנו למצלמות של הבניין וראינו שיש מחבלים בבניין. לקחנו סכינים ונכנסנו לממ"ד. פחד אלוהים, התפללנו שנצא משם בחיים", היא אומרת ופורצת בבכי.
"הם ריססו לכל הכיוונים. אחד מהמחבלים כנראה היה פצוע, והיה המון דם על הרצפה. הם דפקו בדלתות של השכנים שלנו בקומה הראשונה, למזלנו הם הספיקו לעלות לשכנים למעלה. ישבנו שם, אני לא יודעת כמה זמן, וכנראה שהם עזבו את הבניין והלכו לקוטג'ים שבהמשך הרחוב".
"שמענו יריות בלי הפסקה. למרפסות שלנו, לבתים. שמעתי אישה שנפגעה, שיצאה החוצה וצועקת שירו בה. אני מתקשרת למשטרה בלי הפסקה, אף אחד לא ענה. שלחתי הודעות בפייסבוק, לחברים, לאנשים שאני מכירה בצבא ובמשטרה, תעזרו לנו, אף אחד לא עונה". בנקודה זו רובשנה פורצת שוב בבכי ואומרת, "עדיין אין לי מושג מה קרה לאישה המסכנה הזו".
הצבא הגיע רק אחרי כארבע שעות, והתחיל לעשות סריקות במקום. "זה היה פשוט זוועה. ישבנו בפחד עם סכינים. מאז לדעתי לא ישנתי, הילדים בסטרס. לא אכלנו, לא שתינו, שעות. אנחנו רגילים לטילים. נכנסים לממ"ד, יושבים, מחכים. אבל דבר כזה לא חווינו. ובעיקר- אין צבא, אין משטרה, אין אף אחד".
בלית ברירה, ארנבייב יצאה מביתה בצהריים להביא את בתה מאשדוד. את מה שראתה ברחוב, היא אומרת, לא תשכח לעולם. "שקשקתי מפחד. יצאתי בשקט עם הרכב, ונסעתי כמו משוגעת. כל הדרך עד היציאה משדרות נראתה כמו מתקפת אפוקליפסה- מכוניות מחוררות מיריות, גופות בכל מקום, דם ברחוב, חלונות מנופצים, אופנועים זרוקים בצדדים. הרגשתי שאני בסוף העולם. זה החלום הכי רע שלי, רציתי כל הזמן להתעורר ולהבין שזו לא המציאות".
"מאז היינו בממ"ד, והגיעו לפה אתמול בערב. לקחתי מזוודה, זרקתי את מה שראיתי מהכביסה הנקייה שהייתה על השולחן. הכנסתי הכול ופשוט ברחנו. לא תרופות, לא כלום, פשוט ברחנו. ואנחנו לא יודעים מה יהיה מפה".
"איפה המדינה?", זועקת ארנבייב בדמעות. "אני תמכתי בבן גביר והצבעתי לו. איפה אתה? השארתם ככה אנשים למות? מרססים אותנו, איפה אתם? איך הם נכנסו ככה לבית שלנו? איפה המדינה? איפה כולם? חיכינו שיבואו להציל אותנו, אף אחד לא בא. הם הסתובבו כאילו זה הבית שלהם, חופשי, עם חיוך על הפנים. לא מפחדים. עם גאווה. איך זה יכול להיות בתוך הבית שלי?", היא שואלת בקול חנוק וחובקת את בתה לחיקה. "ברגע אחד, כל מה שחשבנו, הביטחון שאנחנו מוגנים, פשוט נזרק לפח".
"אני מאוד אוהבת את שדרות. בחרנו לעלות לארץ ולהגיע לשם. קשה לי לחשוב על המשך החיים שלי לא שם", היא מדגישה. "אבל אם המדינה לא תעשה כלום ולא תטפל בזה, אני עוזבת את הארץ. אם עושים עכשיו הסכמים עם החמאס, אם לא מבטיחים לי שהבית שלי בטוח, אני הולכת. אני לא יכולה להשאיר את הילדים שלי במצבים כאלה. יש לי שני בנים שבע"ה יהיו חיילים, איך אני אשלח אותם לשם בלי גב? אני אומרת לעצמי, מה יהיה על הילדים שלי עכשיו? איך הטראומה הזו תשפיע עליהם? הם עוד קטנים. ומה יהיה איתנו? איך ממשיכים?"
