הקרב העקוב מדם בעיר חַלַבּ שהגיע לשיא בימים האחרונים נוגע בלבבות היהודים שמוצאם בעיר הסורית. ההיסטוריה המפוארת של העיר ותפארת הדורות היהודים במקום – נקברות תחת ההריסות.
האגדה, כפי שמספר אברהם הללי יליד חלב, מדגימה כמה עמוק הקשר היהודי לעיר החרבה, "העיר נקראת בפי הערבים הסורים 'חָלָב אִשׁ-שַׁהְבַאאְ' כלומר חלב הלבנה. וכך ספרו לנו הורינו על מקור השם חלב: אברהם אבינו חנה בחלב, לא בכדי אחד הקירות של בית הכנסת העתיק בחלב בנייתו מיוחסת ליואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך. המלה חַלַבּ היא כשמו של הֶחָלָב – מסופר היה שהיו האנשים מחכים לקנות את החלב שהיה אברהם אבינו חולב את הפרה הלבנה, השהבאא. כל בוקר היו שואלים: "הַל חָלַב אִל שַׁהְבַאאְ?", דהיינו האם חלב את הפרה השהבאא."
יהדות חלב ידעה עליות ומורדות ב-2,000 השנים האחרונות, בהתאם לשלטון בעיר ולמצב הפוליטי-כלכלי-חברתי בעולם, והחשש הוא ששרידי התרבות המפוארת שם כנראה לא ישרדו את המערכה הנוכחית. התיישבות של יהודים בחלב מתועדת כבר בסוף תקופת בית ראשון. כאשר יואב בן צרויה, שר הצבא של דוד המלך כבש את ארם. בתחילת המאה ה-16 הגיעו לעיר יהודים מגירוש ספרד. פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 הורידה את חלב מעליונותה כדרך מעבר בין אירופה למזרח, והיהודים העשירים יותר היגרו והקימו קהילות בברוקלין – ניו יורק, בסאן פאולו, מקסיקו סיטי, בואנוס איירס – ארגנטינה ובמנצ'סטר – באנגליה. בשנת 1848 התגוררו בעיר כ-700 משפחות יהודיות ובשנת 1943 תועדו כחיים בחלב כבר 17,000 יהודים.
למאה ה-20 הגיעה הקהילה היהודית בחלב כשהיא מחולקת למעמדות ולתתי-קהילות, בעיקר לפי המצב הכלכלי, למרות שמערכת של עזרה הדדית בתוך הקהילה, היתה תמיד. יהודי חלב, כמו ברוב העולם, היו בכל המעמדות: מיעוט של עניים שנתמכו על ידי ועד הקהילה העשיר והתגוררו בדרך-כלל בסביבת בית הכנסת הגדול וליד בית ספר תלמוד תורה בשכונת 'באכסיטה' – העיר התחתית. מעמד הביניים של בעלי מלאכה ומסחר זעיר, שהיווי את רוב הקהילה, וגרו באזור 'אל בלד' כלומר 'העיר', ועשירי הקהילה שחיו בשכונה מפוארת יותר שנקראה 'אל- ג'מילייה' – השכונה היפה, עסקו בסחר חוץ בעיקר בבדים ובמכונות שמעבר לים. ילדי העשירים למדו בבית הספר עם הניחוח האירופאי 'אליאנס'.
יהודי חלב – קידמה ומסורת
אברהם הללי, נולד בשנת 1929 בחלב. את ילדותו, עד עלייתו ארצה בגיל מצוות, הוא זוכר בבהירות. "הייתי ילד של היהודים הבינוניים, תחילה למדתי בבית ספר 'תלמוד תורה', אבל משנפתח בית ספר 'אליאנס' באזור הנקרא 'אל-בלד' עמדתי על כך שהורי יעבירו אותי אליו.
"במסגרת בית ספר 'אליאנס' צורפתי לתנועת הצופים היהודית. תחילה תחת חסות הצופים הסורים, עד אשר דחו אותנו, וצרפו אותנו לתנועת הצופים הצרפתית."
"נשתמרו אצלי, כמו רבים אחרים שאני מכיר, הזכרונות הנעימים שהיו לנו בהיותנו צעירים בחלב. מאורגנים בתנועת הצופים וחיים ללא פחד, הכל בתקופת השלטון הצרפתי . אצלי שמור הזכרון, הרגשתי עצמי חופשי שם – לא חף מפחדים של התנכלות מוסלמים לנו כנערים, אך לא היתה תחושת סכנת חיים."
דבורה כורדג'י הררי, ילידת 1931 בחלב, נזכרת גם בחיי הקהילה היהודים אז. "אנחנו חיינו חיי קהילה מלאים. רוב היהודים בחלב היו דתיים, אבל בשום פנים לא חרדים. המילה אורתודוכסיה-חרדים, לא היה קיימת."
"כולם היו דתיים והיה קל לשמור על הדת, כי האופי היה סובלני. הגברים הלכו לבית הכנסת בשבת, והיותר דתיים כל יום. גם לשמור על כשרות היה פשוט – במטבח אצלנו לא שמרנו על הפרדה של כיורים, זה לא היה מעיק. קנינו בשר כשר, ועופות בשחיטה כשרה בקלות, ובוודאי לא אכלנו טרף."
"לבשנו בגדים אירופאיים. לא מדדו את אורך החצאית, ולא את המחשוף והשרוולים. הלכנו לפי האופנה, קצרים וארוכים. לא נבדלנו מן האחרים. הגברים במשפחה לא הלכו עם כיפה, אבא שלי הלך עם מגבעת, וגם שני אחי הלכו עם כיסוי ראש."
"כל ערב שבת הייתה ארוחה מעולה עם אוכל מעולה. בשכונה שלנו היו שלושה אלמנטים שחייבים להיות בכל ארוחה – מנות הכרחיות. אם היו עוברים תחת כל בית יהודי ביום שישי היו מריחים אוכל מיוחד: מרק חמוץ עשיר בקציצות בשר מעולות עם ירקות ועם לימון ועם נענע – 'חאמד', אורז – 'ריס', ושעועית לבנה מבושלת עם בשר ורוטב עגבניות – 'פסוליה'.
"על החגים שמרנו יפה. שמרנו כל חג, וזיכרונותיי היפים יש לי מהחגים ומההכנות לחגים. בפורים עשינו משלוח מנות לשכנינו הנוצרים, ולשכנים המוסלמים. כל מי שנתן לנו שירותים, כמו המאפייה השכונתית ששירתה גם יהודים, היו מקבלים גם דמי פורים. בקהילה לא היה דמי חנוכה, היה דמי פורים – מעות לילדים."
"הרגשנו קצת כמו צרפתיים. כל המקצועות היו בצרפתית. בבית ספר למדנו את ההיסטוריה של צרפת, הגאוגרפיה של צרפת, השפה הצרפתית, מורשת צרפתית. בין הצעירים דיברנו צרפתית – כשלומדים כל הזמן על ארץ מסוימת מרגישים כמוה, גרנו בסוריה אבל למדנו על צרפת. ערבית הייתה שפה שנייה של בחירה."
לאחר ההכרה באו"ם – פרעות ושכנות טובה
מלחמת העולם השניה, סיום המנדט הצרפתי הצרפתי והעברת השלטון הרשמית לסוריה העצמאית באפריל 1946 וההצבעה באו"ם בכ"ט בנומבר 1947 היו אירועים שהשפעו בצורה דרמטית על יהדות חלב.
הללי זוכר את התקופה שבין מלחמת העולם השנייה לכ"ט בנובמבר 1947, "בתקופה של מלחמת העולם השנייה, כאשר שמועות על רצח יהודים הגיעה לאזני הקהילה בחלב, היו מכנסים אותנו בבית כנסת הגדול לקרוא תהילים ולשמוע על הנעשה במלחמה ליהודי אירופה."
"הגיעו פליטים יהודים מאירופה בשנות המלחמה, וכצופים עזרנו בהבאתם לבית מרחץ ולאכסונם, בתמיכת ועד הקהילה. אולם בשנת 1941 היה כבר חלוץ של הצבא הגרמני בעיר, ראיתי בעיני את החיילים הגרמנים.
"בין היתר הגיעו לחלב, כפי שאני מנחש היום, חיילים בריטים יהודים מארץ ישראל ששרתו בצבא הבריטי. החיילים הבריטים היהודים נכנסו לתוך האוכלוסייה היהודית, ולימדו אותנו שירים עבריים, בין היתר: "זה השער לה', צדיקים יבואו בו", בלחן עברי. החיילים האלה היו לוקחים ילדים במשאית בריטית, כשהחלק האחורי סגור בכיסוי בד, ומעבירים אותם לארץ, מבלי ששומרי הגבול בארץ הבחינו בכך. אני מכיר לא מעט שהיו בגילי, חברים שלי בבית הספר או בצופים, שעלו לארץ בדרך זו.
"התודעה הציונית לא היתה מפותחת בחלב, והיציאה מחלב היתה לכל ארצות תבל. אבל אני אילצתי את הורי לעלות לארץ ועליתי לארץ, תחילה אמי ואני ולאחר שישה חודשים באותה דרך הגיע אבי לארץ.
דבורה זוכרת את ערב ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה בבהירות רבה, "באותו לילה בנובמבר 1947 פרצו מהומות נגד יהודים. שרפו מקומות כמו בית הכנסת העתיק, ובית הספר היהודי. היה פחד גדול, וכל היהודים הסתתרו בבתים, ואנחנו הסתתרנו אצל השכנים המוסלמים בקומה מעלינו. ההמון המוסת פרץ ברחובות ורצה לשרוף בתים יהודים פרטיים, והייתה סכנה גדולה לכתב השמור, שהוא גולת הכותרת של הקהילה. הכתר של ארם צבא – כתב היד העתיד של התנ"ך שנישמר אצל יהדות חלב.
"הערב חרוט בזכרוני, היינו ערים להצבעה ומאוד שמחנו. לא ידענו מראש שיפרצו מהומות, חזרנו הביתה, והיה המון ברחובות, ואז הסתתרנו ושמענו את הצעקות של ההמון.
"מעלינו בבניין גרו משפחה גדולה. זוג הורים צעיר, ילדים ואב המשפחה. הבן הצעיר היה מהאחים המוסלמים, אבל אב המשפחה היה יותר מתון, אבא שלי תמיד אמר לו שלום. באותו ערב אבי ביקש את חסותו, והשכן אמר לו שאנחנו שכנים וערבים זה לזה, והסכים ברצון. הבן לא כל כך רצה, אבל קיבל את דעתו של אביו, והסתתרנו אצלם כל הלילה. בחוץ היו קריאות של ההמון: "אל יהוד כלאבנה, פלסטין בלאדנה" (היהודים הכלבים שלנו ופלסטין ארצנו). מאותו ערב היה פחד גדול בקרב היהודים בחלב, שהקשה מאוד על חיינו שם."
"מאותו ערב שום דבר לא התנהל בצורה רגילה שהייתה קודם לכן, משום שהערבים הסורים שחיינו איתם המון שנים, פתאום ראו בנו – העם, כבני ערובה, כציונים. אנחנו כבר לא יהודים סורים, אנחנו ציונים. ואז הוטלו הרבה מגבלות. והכי קשה היה איסור יציאה מסוריה באופן חוקי."
הדרך מחלב רצופה במכאובים
סיפורי הבריחה של הנמלטים-עולים מחלב לישראל נושאים דמיון רב לאלו אלו הנלמטים מחלב היום: מבריחים, שוחד, ספינות רעועות, אישורים מזויפים, אשרות כניסה, תיק קטן והרבה לא נודע.
דבורה מספרת שיצאה מחלב עם אחותה בדרך לישראל בשנת 1949, "אבי שילם כסף למבריחים ויצאנו עם מונית ועם כמה ילדים לבירות, והדרך הייתה לא קלה". האחיות הגיעו לבירות, ושהו שם במשך שנה באופן בלתי חוקי. באפריל 1950 הגיעו מבירות לישראל בסירה רעועה. כמה פעמים עמדו לטבוע ובנס הגיעו לקיבוץ 'גשר הזיו'. משם המשיכו לחיפה ומשם לשער העליה. האחיות היטלתלו לפנימיית נהלל ומשם לירושלים.
ישראל הללי עלה לארץ בשנת 1942, גם כן באופן בלתי לגאלי, משום שאשרות כניסה לא ניתנו על ידי הבריטים. הללי כבן יחיד, עלה עם אמו בעוד אביו נישאר בחלב כדי כדי למנוע תשומת לב להעדרותם מצד המנדט הצרפתי.
"את דרכנו לארץ עשינו תחילה בנסיעה ברכבת לבירות, ומשם יצרנו קשר עם מבריח גבולות ערבי, ויצאנו לדרך בלילה באוטובוס עד אזור צור. משם צעדנו ברגל עם עוד כ- 38 יהודים שבינהם תינוקות, ילדים, נשים וגברים אשר לא הכירו זה את זה. כמובן הברחת הגבול נעשתה כנגד תשלום למבריח – 55 לירות סוריות לכל נפש."
"הגענו בצעידה חרישית וזהירה לקיבוץ 'כפר גלעדי' לפני עלות השחר. המבריח נמנע מלהכנס עמנו לקיבוץ אליו בטענה כי אסור לו. הוא הדריך אותנו להיכנס לקיבוץ דרך פרצה בגדר, וכך עשינו. אנשי הקיבוץ שהיו מורגלים בקבלת שַׁיָּרוֹת עולים בלתי לגאליים כאלה, קלטו אותנו והביאונו לחדר האוכל, והשקונו תה והאכילונו לחם מרוח במרגרינה וריבה, ומיד לפני עלות השחר החביאו אותנו במתבן הקיבוץ, הרחק מעיני הבריטים."
אחרוני היהודים מחלב עזבו אותה בשנת 1992. חלקם היגרו לארצות אחרות, וחלקם עלו לישראל. בימים אלה שחלב היא במרחק שנות אור מהעיר המפותחת, המשגשת, המתקדמת שהייתה, צופים שני יוצאי העיר על המצב בדאגה.
הללי, כיום חבר הנהלת המרכז העולמי למורשת יהדות ארם צובא מאז הִוַּסדּוֹ, ויו"ר קהילת ארם צובא (חלב) בחיפה וחבר בוועד העדה הספרדית היהודית בחיפה. עדיין מרגיש חלבי. "להיות חלבי זה להיות שיך לקהילה מפוארת ברובה המכריע."
"אנחנו ניזונים ממה שמתפרסם הן בטלוויזיה והן בעיתונות. כיוצאי העיר חלב המפוארת ביופיה, שהיתה לפני האיסלאם ממלכה בפני עצמה, כשהיא בחורבנה הלב נצבט. מאד מודאגים לשרידים העתיקים של אתרים יהודיים בעיר, אשר אין לנו כל ידיעה מה עלה בגורלם. נצבט הלב לראות את החורבן ואת הקרבנות חסרי הישע."
הללי אומר כי יוצאי חלב היהודים נוהגים על פי האמור בתורה, "בנפול אויבך אל תשמח, אף אם הסורים אינם ידידותיים לנו, אפילו חלקם שונא את ישראל, אין אנחנו שמחים במות אזרחי חלב, ומגנים את הרצח האכזר שמבצעים הן המפציצים והן דאע"ש והן השלטון בראשות אסד."
דבורה גאה בהיותה חלבית, "השתדלתי מאוד ונאבקתי לשמר את ההיגוי המזרחי של ה ח' וה ע'. בבית הספר היסודי של ביתי נאבקתי שיפתח חוג לערבית". עכשיו היא עוקבת בכאב אחרי המצב. "זה ממש נורא מה שקורה שם והעולם שותק. כולם פולטים איזו הערה ש"זה לא אנושי" וזהו. הם מסכנים, זה עם שממש נטבח."
