לא רחוק ממערכת 'דבר ראשון' בקרית-שלום שבתל-אביב נמצא רחוב בשם זיגלבוים. הרחוב הצנוע אוצר זכרו של יהודי גדול: שמואל זיגלבוים, איש ציבור יהודי פולני, שהצליח להימלט מורשה מעט לאחר הכיבוש הנאצי. כשליח הציבור היהודי הכלוא בגטאות של פולין השתדל זיגלבוים אצל האומות, דרש התערבותן למניעת רצח עמו. לשווא.
את מהדורת יום שישי, ט"ז כסלו תשע"ז, 16 דצמבר 2016, אנו מקדישים – כולה – לנעשה בסוריה ובחַלַבּ. אנו עושים זאת במחאה
ב-19 אפריל 1943, ערב פסח, התייצבו הנאצים בפתח גטו ורשה והחלו בהשמדתו. גבורת המרד של כ-70,000 שרידי הגטו, בהנהגתן של תנועות הנוער הציוניות, הפתיעה את הנאצים, אך הצליחה רק לעכב את החורבן. ב-12 מאי 1943, בעוד העשן מתמר מן הגטו החרב, נטל זיגלבוים את חייו בלונדון.
במכתב ההתאבדות שלו, אשר הופנה לראשי הממשלה הפולנית הגולה אך במובן עמוק יותר הופנה אל מצפונה של האנושות, כתב: "חבריי לנשק בגטו ורשה נפלו בקרב ההירואי האחרון. אני לא הורשתי ליפול כמוהם, ביחד איתם, אבל אני שייך אליהם, לקבר האחים שלהם. על ידי מותי, אני רוצה לתת ביטוי למחאה העמוקה ביותר שלי כנגד אי-העשייה, כאשר העולם מסתכל ונותן אישור להשמדה של העם היהודי".
בתוך גטו ורשה הלוחם לא ידעו, כנראה, על מאמציו של זיגלבוים. גם לא עודכנו על כך שממש באותה עת בה עברו הנאצים מדלת אל דלת עם להביורים והרגו בכל, התכנסו יחד דיפלומטים אנגלים ואמריקאים באיי ברמודה החמימים. שם הסבירו זה לזה שאין למעצמות יכולת לסייע ליהודים במצב המורכב הקיים באזורי הכיבוש. הודעת הסיכום של ועידת ברמודה בסוף אפריל 1943 ציינה בסיפוק את "ההתקדמות" ו"התקווה לסייע לפליטים רבים ככל הניתן".
יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם של גטו ורשה, אמר לאחר המלחמה כי בתוך הגטו חיו באשליה שהעולם אינו יודע על הזוועות הנעשות ביהודים. בתוך הגטו סברו שאילו העולם ידע, היה ודאי עושה דבר מה. "רוזוולט ידע, האפיפיור ידע… נוכחנו לדעת שהעולם הוא גדול ומטונף", אמר אנטק.
לנרצחים בחַלַבּ, על טפם וזקניהם, אין את האשליה ש"העולם לא יודע". השבוע מלאו הרשתות החברתיות וערוצי הטלוויזיה בפניהם של אנשי חַלַבּ המפוחדים, חלקם תחת הפגזה ותחת אש. "זכרו אותנו אחרי הרצחנו" אמרו בקריאה נואשת, "אולי תוכלו עוד לעשות משהו עבור האחרים". נשים, גברים וילדים אשר נכלאו בין הפטיש והסדן של הרשע, בין הג'יהאדיסטים הרצחניים של דאע"ש ודומיו למשטר הרצחני של אסד ובעלי בריתו בטהרן, בדאחיה ובמוסקבה.
והעולם שותק. לנוכח הרשע הנופל כמו גשם, שתיקת האומות מחרישת אוזניים. באוגוסט 2013, נוכח המתקפה הכימית המחרידה של צבא אסד על אזרחיו בע'וטה, מתקפה אשר גרמה לאלפי הרוגים בהם מאות ילדים, נראה היה כי גדשה הסאה. אך הפרלמנט הבריטי דחה את הצעת ראש ממשלתם לתקוף בסוריה, ואובמה וקרי נסוגו מהכוונה להתערב צבאית. ארה"ב ורוסיה גיבשו הסכמה שאפשרה, כביכול, את פירוקו של משטר אסד מנשק כימי. אובמה הדגיש כי שימוש נוסף בנשק כימי יגרור תגובה חריפה של ארה"ב. אך מאז היו מקרים רבים של שימוש בנשק כימי כנגד אזרחים וזוועות נוספות, וכמאמר המשורר: השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט. במקרה של סוריה יש לאמר ברבים – שוחטים.
העולם מפהק באדישות; מעלעל בניירותיו לשווא, טרם מצא הסעיף שבגינו ייתבע דאע"ש בבית הדין הבינלאומי. מאות אלפי נרצחים, רבבות של מעשי אונס, ילדים שאיבדו את משפחתם וילדותם – כל אלה אינם מניעים את העולם למעשה.
אם כן מה עלינו ללמוד מכל זה? שמא השיעור שעלינו ללמוד וללמד ילדינו הוא שהעולם, אכן, גדול ומטונף? כי את אדוני המלחמה מניעים רק תככי מסחר ופוליטיקה, וברומו של עולם שולטים האינטרסים הצרים, ואין מקום לערכים? שעלינו לסמוך, רק ואך ורק, על עוצם ידינו?
נדמה לנו, במערכת 'דבר ראשון', ששיעורים אלו הופנמו היטב, אולי טוב מדי ומהר מדי, בישראל שלנו. לקראת הפקת מהדורה זו חיפשנו אדם שיטען או תטען כי על ישראל לפעול ולמנוע את הרצח ההמוני המתחולל כה סמוך אלינו, מעבר לגבול. לא מצאנו. הישראלים מתגאים, ובצדק רב, בפעולות הומניטריות שנעשות על ידי ישראל וארגונים ישראלים עצמאיים, לעתים קרובות בחשאי. אך שגורה על לשון כולנו המוסכמה כי בעצם אין לנו כל יכולת לסייע לנרצחים במצב המורכב הקיים באזור הלחימה. ופתאום, גם אנחנו חלק מהעולם ושתיקתו. הנה, גם מדינת היהודים תופסת מקומה במארג האינטרסים, והיינו עם ככל העמים.
אנו ב'דבר ראשון' מבקשים למחות על מצב עניינים זה. את מהדורת יום שישי, ט"ז כסלו תשע"ז, 16 דצמבר 2016, אנו מקדישים – כולה – לנעשה בסוריה ובחַלַבּ. אנו עושים זאת במחאה – במחאה על הרשע, ועל הרצח הנתעב של חפים מפשע, אחינו ואחיותינו למשפחת בני-האנוש, בני העם הסורי; זוהי מחאה על האדישות הפושעת והסיוע המוענק לרוצחים על ידי המעצמות, כל מעצמה והרוצחים מטעמה המקדמים את עניינה; אך זוהי גם מחאה על אדישותנו שלנו, וקריאה – לישראל שלנו אסור לשתוק; ישראל צריכה לעשות, וככל שעשתה, עליה לעשות עוד.
ודאי, ישנם נושאים רבים וחשובים שרצינו לעסוק בהם בסוף שבוע זה. תקציב המדינה, מצבם של העניים בישראל, והאתגר הגדול הניצב בפני החברה הישראלית במשבר עמונה. לבטח נעים היה יותר להתרווח בסוף השבוע ולקרוא ידיעות קלילות יותר, בענייני תרבות וספרות לדוגמא. אין לנו ספק כי ההתבוננות אל תוך הנעשה מעבר לגבולנו הצפוני אינה חוויה נעימה.
בנימין זאב הרצל תיאר את התחושה שאחזה בו בקוראו בעיתון על פוגרום קישינב, ב-1903, במאמרו "קישינב והסרדינות". הדברים יפים גם היום.
"אדם קורא: פרעות בקישינב. בין הטלגרמות, המודיעות על מסעיו של המלך האנגלי, בין הדפסות של הבורסות, בין הידיעות על אנשים שנתקבלו על-ידי הקיסר הגרמני וכיוצא באלה. אתה מרבה כל-כך לקרוא על מקרי אסון, על רצח ושוד, שאתה עובר על ידיעות כאלה מתוך טמטום-דעת גמור.
בתנו, מתייחסת אל העניין הזה בכובד ראש מרובה מזה. היום הייתה היא הראשונה שנטלה את העיתון בידה. היא אינה מבקשת בכל הגליון ידיעה אחרת אלא זו. אין דעתה מתקררת בין שאני מדבר ובין שאני שותק. היא אינה יכולה להבין את הפסיביות שלי. אין דעתי נוחה, שמפריעים אותי בסעודת שחרית, הרי יום יום מביא דאגות חדשות… כמנהגי הנני מורח פתי בחמאה ומניח על גבה סרדינה ענוגה. ריחה הנעים עולה באפי. אבל הילדה מעכבת בידי להגיש את הפרוסה אל פי. אבא, וכי לא קראת? הוציאו את הילד מידי אמו והמיתוהו לעיניה. הנחתי את הפרוסה על הסרדינה שעל גבה והצצתי בעיני הילדה שלי. עיניה מלאות דמעות. ליטפתי את לחייה המשולהבות מרוב התרגשות. משהרגישה הקטנה בידי, נלחצה אליה כמבקשת עזרה. אחר עובר זרם מעין אל עין, מנפש אל נפש. אין אנו צריכים לתיווכה של מלה, כדי להבין זה את זו. עתה הננו שנינו בקישינב. להקת פראים פרצה אל גננו השטוף זהרי חמה. אנו נלחמים על חיינו. הנני מגן על אשתי ועל ילדי בכל מאמצי כוחי. כל זה אינו נמשך אלא רגעים מועטים – אבל הנני רואה בבירור איום את המלחמה לחיים ולמות, שנלחמים אחי ואחיותי בקישינב. חיי – חייהם והילד שלהם – ילדי הוא".
את המאמר מסיים הרצל בפניה לנרצחים:
"נוחו בשלום, אתם המעונים על קידוש השם, בני הגזע העברי הקדמון, המונה את ימיו הרבה אלפים שנה. לא לשווא מתם. נאקת הגסיסה שלכם תהיה לפעמון מתריע, לקריאת מלחמה, אשר תעלה באוזני מליונים בני אדם. מיתתכם תיהפך לנו לחיים. בשמכם נקום ונצא לפעולה".
ומה נאמר אנו לנרצחים בחַלַבּ ובסוריה? ומה נאמר אנו לעצמנו?
