דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י' בניסן תשפ"ד 18.04.24
20.5°תל אביב
  • 15.0°ירושלים
  • 20.5°תל אביב
  • 19.3°חיפה
  • 21.6°אשדוד
  • 19.1°באר שבע
  • 30.4°אילת
  • 21.7°טבריה
  • 17.7°צפת
  • 20.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מלחמה בישראל

"התחברתי למצלמה של הרכב מהממ"ד ודיווחתי לצבא על חמושים": סיפורה של בתיה הולין מכפר עזה

בתיה הולין (צילום: אלבום פרטי)
בתיה הולין (צילום: אלבום פרטי)

"בדרך לממ"ד ראיתי מהחלון שלוש דמויות לבושות שחור, שמענו שהם מדברים ערבית" היא מספרת. אחרי יותר מ-24 שעות בלי מזון ומים, יצאה וראתה קיבוץ הרוס ומפורק: "כל שדרת ההנהגה שלנו נרצחה. לא יודעת אם כפר עזה תקום מהעפר"

מאיה רונן

"התחושה הכי קשה היא שבגדו בנו", אומרת בתיה הולין, בת 70 מקיבוץ כפר עזה, שניצלה מהטבח שביצעו מחבלי חמאס בביתה. "אחרי צוק איתן ישבנו עם הצבא ואמרנו שזה לא רציני לבסס את הגנת היישובים שגרים על הגדר הקיבוץ על כיתת כוננות שלא מורכבת מלוחמים. זאת הפקרה שלהם והפקרה שלנו. החליטו שלכל יישוב צמוד גדר תהיה מחלקה צה"לית שתקפוץ ברגע שקורה משהו. אבל הם כולם נרצחו בכניסה לקיבוץ. התחושה היא שיכלו להיות מוכנים יותר. שלא הקשיבו לנו וסמכו על מכשול בטון ולא על הגנה אמיתית. לא היו על זה. בגידה נוראית".

מאז חילוצה מהתופת מתארחת הולין עם משפחתה במלון בקיבוץ שפיים, עם החברים והילדים שנותרו מקהילת כפר עזה. "מה שהולך פה זה לא ייאמן. אזרחים טובים עוזרים לנו בכל. הגענו לכאן רק עם הבגדים שלבשנו. מאז שאנחנו פה, אנחנו מוקפים באהבה מטורפת. זה מאוד יפה".

מהסיוט שהתעוררה אליו בשבת בבוקר היא לא מצליחה להתנער. "בלילה הראשון כאן קרסתי. ישנתי כמו אבן אחרי 48 שעות בלי שינה. בשני בלילה לא ישנתי. כל הלילה בכיתי. במשך היום אני חייבת לא לבכות, כי הילדים והנכדים שלי פה".

חיילים ליד מבנים בקיבוץ כפר עזה לאחר תקיפת המחבלים (צילום: חיים גולדברג/פלאש 90)
חיילים ליד מבנים בקיבוץ כפר עזה לאחר תקיפת המחבלים (צילום: חיים גולדברג/פלאש 90)

ב-6:30 בבוקר שבת התעוררה הולין מרעש ירי הטילים הראשונים לכיוון תל אביב. לדברי הולין, הקירבה לגדר המערכת וניסיון החיים לימדו את תושבי כפר עזה לזהות לאן הטילים מכוונים לפי עוצמת השיגור. "היציאות הראשונות נשמעו כמו מטוס סילון, אז ידעתי שזה מכוון לתל אביב. בדרך כלל אני לא רצה לממ"ד, כי זה עובר מעלינו. הפעם הזאת, העוצמה היתה כל כך גדולה, שהבנתי שצריך להיכנס לממ"ד.

"נחום בן זוגי ואני רצנו לכיוון הממ"ד. בדרך עברתי ליד חלון המטבח וראיתי על השביל מחוץ לבית שלנו שלוש דמויות לבושות שחור עם סרטים לבנים על הראש. נחום אמר שזו כיתת כוננות, אבל לי הם לא נראו כך. שמענו שהם מתחילים לדבר בערבית והגיעו עוד הרבה חבר'ה מסביב. טסנו לממ"ד ונעלנו את עצמנו. פתחנו טלוויזיה וראינו את המחבלים שנכנסו לשדרות, שהיו לבושים בדיוק כמו אלה שעמדו מחוץ לחלון, ממש בכניסה לבית שלי. אם הם היו עומדים בזווית אחרת, הם היו רואים אותי, וזה היה נגמר אחרת. למה הם לא נכנסו? למה הם הלכו משם ודילגו עלינו? כנראה עוד לא היו מאורגנים. נראה שזה התהווה תוך כדי".

שניים מילדיה של הולין גם הם חברי כפר עזה. בתה רותם, סא"ל במיל', היא קצינת רפואה שניהלה את מערך הרפואה של עוטף עזה במשך שלושת המבצעים האחרונים. בשנים האחרונות גרה עם בעלה ושני הנכדים בבית שבנו בקצה השני של הקיבוץ, צמוד לגדר שמול סג'עייה. איתמר גר בדירה במרכז הקיבוץ. "ירי נק"ל (נשק קל) מטורף. בדרך כלל זה לא משהו מיוחד, אנחנו שומעים ירי נק"ל מהרצועה כל הזמן. אבל הפעם הבנו שקורה משהו אחר לגמרי".

קיבוץ כפר עזה לפני המתקפה. "אני לא בטוחה שקהילת כפר עזה תקום מהעפר" (צילום: כדיה לוי)
קיבוץ כפר עזה לפני המתקפה. "אני לא בטוחה שקהילת כפר עזה תקום מהעפר" (צילום: כדיה לוי)

מה ידעתם בשלב הזה?
"שמענו עוד ועוד יריות, בומים, פיצוצים. כבר לא ידענו אם זה כיפת ברזל או קסאמים. לא ידענו מי נכנס וכמה נכנסו. לא ידענו כלום. כלום". את המידע ניסו לאסוף דרך שלוש קבוצות ווטסאפ של הקיבוץ והקבוצה המשפחתית. עד מהרה הגיעו הנחיות: לנעול את הממ"ד, להרים את הידית ולהחזיק מעמד. אל הפחד התחילה להזדחל תחושה קשה של בדידות והפקרה. "מתחילות להגיע הודעות: 'בואו להציל אותנו! יש מחבלים! איפה הצבא?' לא הייתה שום תגובה. כלום. אנחנו לבד בסיפור הזה. אנחנו לא יודעים שבזמן הזה חיילים מנסים להגיע לקיבוץ ונקצרים בשער. לא יודעים שכיתת הכוננות שלנו נעלמה כולה. התחלנו רק לשמוע על פצועים".

"הרגשנו כמו ברווזים במטווח"

בהיותה דמות מוכרת באזור, שלחה הולין הודעה לעיתונאי תמיר סטיינמן. "ביקשתי שיגיד לי מה קורה. הרגשנו כמו ברווזים במטווח, ללא מענה. ראיתי אותו מעלה את הקריאה בטלוויזיה. רק אחר הצהריים הרגשנו שיש קרב יריות בין המחבלים לבין מישהו שעונה להם בירי, והבנו שהצבא נלחם בהם. בשלב הזה כבר הרבה בתים היו מחוסלים".

הצלחתם לשמור על קשר עם הילדים בתוך כל זה?
"עם הבן יצרנו קשר מההתחלה. הוא הלום קרב קשה. מאוד דאגנו לו. חברים שלו מכל מיני מקומות התקשרו והחזיקו אותו. ב-12:20 נותק הקשר עם הבת, והבנו שיש פצועים ליד הבית שלה. היא גרה בשכונה חדשה בצד שקרוב לגדר. רק ידעתי שהיא לבד עם שני ילדים קטנים. בעלה מאושפז בבית חולים, מחלים מתאונה. כל הזמן הגיעו הודעות על פצועים. לא ידענו מה קרה איתה ועם הילדים עד שנפגשנו ביום ראשון בצהריים".

רגע לפני שנותק הקשר, הודיעה לה בתה רותם על חדירת מחבלים לבית. "התחלתי לכתוב בקבוצות שהבת שלי לבד עם שני ילדים בבית. חששתי מאוד. הם קטנים מדי, ואם חס וחלילה יקרה לה משהו, הם לא יידעו מה לעשות. אף אחד לא בא לעזרה.

"ירי נוראי. מרססים לכל עבר, משליכים רימונים. הבית שלנו הוא בית קיבוצי פשוט, שזה אומר שהוא כמו בית מקרטון, חוץ מהממ"ד. בימים רגילים זה עוד חדר בבית. בדרך כלל אנחנו לא שוהים בו כל כך הרבה זמן. אין חיבור למים, לא מאובזר בצורה מיוחדת. ספה, טלוויזיה ומטען לטלפון. ישבנו בו יותר מ-24 שעות. לא אכלנו, לא שתינו, לא יצאנו לשירותים".

מה החזיק אתכם?
"לא יודעת. כל כך רציתי להגיע אל הבת, להיות עם הילדים. אבל ידעתי שלא אצליח להתקדם חמישה מטר מהבית, כי יהרגו אותי. לא הייתה ברירה. ישבנו וחיכינו".

הולין אישה רבת תושיה. מ-2018 היא מנהלת עמוד פייסבוק עם אלפי עוקבים שהיא מתעדת בו בצילומים ובמפות את השריפות שגורמים בלוני התבערה, ופעילות חריגה על גדר המערכת בנגב המערבי. "עד היום הצבא משתמש במפות שלי. היו ימים של 40 שריפות ולא דיווחו על זה. אפילו הגעתי להעיד בוועדה לזכויות האדם בז'נבה. בחודשיים האחרונים אני כל הזמן כותבת שאנחנו לקראת קטסטרופה. זועקת שיראו את זה. שיש התקפות על הגדר. זה אבסורד".

גם מתוך הממ"ד, התגלתה תושייתה. "לא יכולתי לשבת בלי לעשות כלום. בכל פעם שהיה הדף של פיצוץ קיבלתי הודעה באפליקציה לאיתור של הרכב החדש שלנו, כאילו שהרכב בתנועה. זה אוטו חדש עם מצלמה, שאפשר להתחבר גם אליה עם אפליקציה. החלטתי לנסות לצפות דרכה, וגיליתי שאני יכולה לראות מה קורה בחוץ, מתוך הממ"ד.

"התחלתי לעקוב אחרי מה שקורה. ב-17:00 ראיתי בעזרת המצלמה שלושה מחבלים חמושים מגיעים לכיוון הבית של השכנים ממול. התקשרתי לאחד מאנשי הצבא שהיו בקיבוץ והסברתי לו מה קורה. שלחתי לו תמונה מהמצלמה של האוטו כדי שיראה, וסימנתי במפה איפה הבית נמצא. אתמול פגשתי את השכנים פה. אמרו שבזכותי הם איתנו".

הצלת את החיים שלהם.
"המחבלים התחילו לירות וזרקו רימונים לתוך הבית של השכנים. בזכות ההכוונה, הצבא הגיע והרג אותם לפני שהספיקו לפרוץ לבית".

"כמו בפלמ"ח, ירדנו לתעלה בשדה והתחלנו לזחול"

בתוך המולת הקרב, ישבו בני הזוג הולין והמתינו לחילוץ. "אמרו לנו שעוד מעט הצבא יבוא לחלץ אותנו. מצד שני, הזהירו שאסור להתבלבל, כי יכול להיות שהמחבלים יזדהו כחיילים, אז אסור לפתוח את הדלתות. אם מישהו דופק בדלת – לא לענות. אם הם מזדהים כצבא, להתחיל לשאול שאלות שרק ישראלי יידע לענות עליהן".

באמצע הלילה שמעה הולין ירי מטורף, ועשן כבד הגיע אל הממ"ד. מיד לאחר מכן נשמעו דפיקות חזקות בדלת. "לא ענינו. יכול להיות שאמרו משהו ולא שמענו. דלת הבית נפרצה בבעיטה ואני שומעת צעקות: 'צבא! צבא! יש מישהו בבית?' שאלתי מיהם, והם אמרו: 'אנחנו גבעתי. יד שניה'. זו היתה הסיסמה שהכרנו. פתחנו את הממ"ד וראינו חבורת לוחמים. אמרו לנו לקחת דבר או שניים ובזריזות הוציאו אותנו מהבית".

חלון בית בכפר עזה מרוסס מקליעי המחבלים. "בדרך עברתי ליד חלון המטבח וראיתי על השביל מחוץ לבית שלנו שלוש דמויות לבושות שחור עם סרטים לבנים על הראש" (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
חלון בית בכפר עזה מרוסס מקליעי המחבלים. "בדרך עברתי ליד חלון המטבח וראיתי על השביל מחוץ לבית שלנו שלוש דמויות לבושות שחור עם סרטים לבנים על הראש" (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)

אלא שאז התחיל סביבם קרב יריות והחיילים הורו להם לחזור לממ"ד. "היינו מוקפים במחבלים. אמרתי להם: 'אתם לא הולכים ומשאירים אותנו ככה עם בית פתוח'. הם הלכו להילחם במחבלים, חזרו אחרי שעה וחצי בערך, והוציאו אותנו ככה, כמו שאנחנו. לא הספקנו לקחת כלום".

הבריחה תחת אש הזכירה להולין א"ש לילה. "אני חושבת שבפלמ"ח התפנו ככה. זה היה לפנות בוקר, היה חושך. לקחו אותנו דרך חצרות הבתים לכיוון פחי הזבל והשדה. ירדנו לתעלה בשדה והתחלנו לזחול לכיוון תחנת הדלק בכניסה לקיבוץ. היו שם אנשים מבוגרים מאיתנו, הורים עם תינוקות וילדים קטנים. זוחלים בתעלה ומסביבנו גופות. תוך כדי ראיתי גופה של חבר שנהרג".

בתחנת הדלק חיכו להם כוחות צבא והורו להם להתפנות באוטובוסים. הולין הודיעה שלא תתפנה בלי ילדיה ונכדיה. "לא היה עם מי לדבר. הם רצו להוציא כמה שיותר אנשים מכלל סכנה, ואנחנו מצדנו טענו ששני אנשים מבוגרים יכולים להחזיק מעמד יותר מאימא עם שני ילדים קטנים. זה היה נורא. הלכתי ממפקד למפקד והתחננתי שיוציאו אותם".

ההצלה הגיעה, שוב, ממקום לא צפוי. "פתאום מגיע אלי מפקד מילואימניק ולהפתעתי אומר: אני אלך להוציא את רותם. שאלתי איך ידע שאני אמא שלה, ומסתבר שהוא חבר טוב שלה מהתיכון האזורי, וזיהה אותי כי אנחנו דומות מאוד. אמר שהוא הולך להוציא אותה.

ב-12:30 בצהריים, אחרי 32 שעות שהייתה סגורה עם הילדים בממ"ד, הגיעה רותם אל הוריה. "הוציאו אותה תוך כדי קרב יריות בתוך הבית שלה. הרגו את המחבל, הביאו ג'יפ צבאי עד אליהם וחילצו אותם תחת אש".

"אם חתני היה שם, הם לא היו נשארים בחיים"

את מה שעברה בתה בשעות הארוכות שנותק בהן הקשר עמה גילתה הולין בדיעבד. מחבלים שהשתלטו על ביתה הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד. "הם ירו בידית, ובמזל היא זזה בזמן ורק נשרטה בזרוע. הכדור נתקע בארון ולא בבטן שלה. במזל בן זוגה בבית חולים אחרי תאונת דרכים. אם היה שם, הם לא היו נשארים בחיים. כשראו שהיא עם שני ילדים קטנים, אמרו: 'אנחנו מוסלמים, לא נפגע בכם'. אחד המחבלים התיישב על כיסא בממ"ד, איתה ועם הילדים. האחרים הסתובבו בבית, אכלו את כל מלאי הממתקים של הילדים, והמון אוכל טוב שחיכה במקרר לקראת ערב החג. הרסו את הבית.

"הם הסתובבו לה בבית, נעמדו בכניסה לממ"ד והתחילו לדבר ביניהם בערבית. הילד אמר לרותם: 'אמא, עכשיו הם מתייעצים איך להתנצל?' הממ"ד הוא בדרך כלל חדר הילדים. יש לו שם מנורה שעושה צלליות יפות שהוא מאוד אוהב. שאל: 'אם ניתן להם את הפנס אז הם יעזבו אותנו ולא יפגעו בנו?'"

חיילים מוציאים גופות נרצחים מהטבח שביצעו מחבלי חמאס בכפר עזה. "הטראומה שלנו עוד לא נגמרה. חצי מהקהילה שלנו חסרה" (צילום: AP Photo/Erik Marmor)
חיילים מוציאים גופות נרצחים מהטבח שביצעו מחבלי חמאס בכפר עזה. "הטראומה שלנו עוד לא נגמרה. חצי מהקהילה שלנו חסרה" (צילום: AP Photo/Erik Marmor)

"אני מעריצה את רותם על היכולת שלה להישאר כל כך קרת רוח. זה מה שהציל אותה, וכנראה יוציא את הילדים שלה שפויים מהאירוע הזה. בימים האחרונים נפגשו עם פסיכולוגית ילדים שהציעה לצייר את מה שקרה. הוא סיפר והיא ציירה. הסיפור שלו מדויק בניואנסים. הסביר בדיוק איך לצייר את הממ"ד, את דלת הממ"ד והידית. אמר: 'ציירי את אימא מקדימה, אותי ואת אחותי מאחוריה'. מדהים איך הוא תיאר את כל מה שרשם במוח בקור רוח כזה".

איתמר בנה של הולין החזיק מעמד בקושי רב. "פחדנו עליו", היא אומרת, "התחננתי בפני החיילים בתחנת הדלק שילכו לחפש ולחלץ אותו". בנה השלישי שירת בסדיר בתזמורת צה"ל, אך גם הוא מצא עצמו מגן על הישוב. "כשהשתחרר מהצבא, שלחו אותו לעשות מילואים כלוחם בכיתת כוננות. נתנו לו נשק ואמרו 'תילחם'. הוא טרומבוניסט 07, אבל רובאי 02".

"איזה אידיוט ירצה לגור עכשיו בכפר עזה?"

קהילת כפר עזה ידועה כחזקה ומחוברת.
"הייתה. היינו קהילה חזקה. עכשיו אין קהילה. יש פרטים. יש אנשים שמאוד אוהבים אחד את השני. מחבקים כל הזמן. דואגים אחד לשני. אני לא יודעת להגיד שיש קהילה".

במשך 10 שנים ניהלה הולין את צח"י (צוות חירום יישובי) של כפר עזה. "עשינו את זה לתפארת בעופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. היינו קהילה מדהימה. בצוק איתן הייתה מלחמה נורא קשה, אבל יצאנו ממנה הקהילה הכי מחוזקת בעולם. הצלחנו להרים את הקהילה. הצלחה מסחררת. השגנו תמריצים למגורים כדי למשוך את הדור הצעיר, בנינו קהילות עם איתנות.

"עכשיו כל שדרת ההנהגה שלנו נרצחה. מי שהייתה אמורה לנהל את צח"י נרצחה על הבוקר עם בן זוגה. כיתת הכוננות נעלמה. בעלי תפקידים נעלמו. בגלל זה היה הרבה בלאגן, כי פתאום לא היה מי שינהל את הכול. גם עכשיו אין כל כך. כל אחד אוסף את השברים שלו. מנהלת הקהילה עם בעלה בבית החולים ולא פנויה לזה. המנהל העסקי איבד חלק ממשפחתו. משפחות שלמות נעלמו". כעת, היא אומרת, מתחילים לנסות לכנס את האנשים, והקהילה מנסה איכשהו לקום ולחפש את דרכה.

תחזרי לכפר עזה?
"אם הילדים שלי לא יחזרו, אני לא אחזור. עוד יש זמן עד שנתמודד עם השאלות האלה. אני גדלתי על הסיפורים של מקימי כפר עזה, ובניתי בעצמי חלק מהאתוס של החוסן בכפר עזה. חברים שלי תמיד צחקו עלי שכשקורה משהו אני אף פעם לא מתפנה מהקיבוץ. תמיד נשארת להמשיך לתפעל. בצוק איתן בעלי היה אחרי ניתוח, והייתי צריכה לפנות אותו מכפר עזה לחברים בתל אביב. חזרתי לקיבוץ לנהל את העניינים, בזמן ששלושת הילדים שלי היו במילואים. כשבנינו את השכונה החדשה שרותם גרה בה, אמרנו: ניצחנו".

כפר עזה. "גם אם נחליט שחוזרים לכפר עזה, בשנה הקרובה אין לאן לחזור פיזית" (צילום: מתוך אתר מועצה אזורית שער הנגב)
כפר עזה. "גם אם נחליט שחוזרים לכפר עזה, בשנה הקרובה אין לאן לחזור פיזית" (צילום: מתוך אתר מועצה אזורית שער הנגב)

מהשכונה החדשה שגרו בה 15 משפחות צעירות, נשארה רק רותם, בתה. "עכשיו היא אומרת לי: 'נראה לך שאני יכולה לחזור לבית הזה, ולדעת שהחברים שלי כבר לא כאן? שאין לי את מי לפגוש על המדרכה? איך אני יכולה להגיד לילדים שלי שהחברים שהם שיחקו איתם אינם? מה אני יכולה להגיד להם?' השכן ממול והבת שלו נרצחו. אשתו ושני הבנים נעדרים, כנראה חטופים. השכן מימין נרצח עם אשתו ושני הילדים. השכנים מהצד השני נרצחו. בבית אחר נשארו שני ילדים בחיים בלי ההורים. איך היא יכולה להמשיך לגור בבית הזה, בשכונה הזאת? איך?

"אין לי הרבה תקווה כרגע. אני לא בטוחה שקהילת כפר עזה תקום מהעפר. הבת שלי מנהלת את הצמיחה הדמוגרפית של כפר עזה. יש אצלה רשימת המתנה של שלוש שנים. כל כך הרבה בני משק שרצו לחזור, אנשים שרוצים לבוא לקיבוץ. חלק גדול מהחבר'ה שהיו בשנת מועמדות נהרגו. אני לא חושבת שאלה שנשארו בחיים ירצו להיקלט. עכשיו חלק גדול מהבתים שרופים עד היסוד, הרוסים, לא ראויים למגורים. מי ירצה לבוא לגור בכפר עזה עכשיו? איזה אידיוט ירצה לגור שם? זה נורא. היום אף אחד לא יבוא, לא משנה איזה תמריץ יציעו. אין סיכוי".

לדבריה, עוד לא ברור לְמה יחזרו. "הטראומה שלנו עוד לא נגמרה. חצי מהקהילה שלנו חסרה. יודעים על הרוגים ודאיים, על נעדרים וחטופים, אבל יש עוד הרבה שאנחנו לא יודעים מה קורה איתם. אתמול בבוקר עוד היה קרב עם מחבלים בכפר עזה. אתמול ראיתי דרך המצלמה של האוטו את כל הצבא עומד על הדשא מול הבית שלנו, וחיילים על הגגות".

חוסר הוודאות, היא אומרת, קשה מאוד. "אנחנו לא יודעים לכמה זמן אנחנו כאן. חודשיים? שלושה? מה הולך להיות? גם אם נחליט שחוזרים לכפר עזה, בשנה הקרובה אין לאן לחזור פיזית. מה עושים? כלכלית אף אחד מאיתנו לא יכול להתחיל את החיים מההתחלה. הבת שלי בנתה בקיבוץ בית חדש. היא עוד משלמת עליו משכנתא. מה היא יכולה לעשות? נחום ואני בני 70. את כל החיים שלנו נתנו, ובנינו את הקהילה שלנו בידיעה ששם נזדקן. כרגע אנחנו חיים מרגע לרגע. הילדים שלי חוו דבר כזה, ואני לא יכולה לעזור להם".

מה אנשים סביבכם מבינים עכשיו?
"אני בטוחה שהלב של כולם איתנו, אבל אין לי ציפייה שייפלו לאנשים אסימונים. אנשים לא מבינים למה בחרנו לגור שם. אבל מה הם יכולים לעשות? זה לא בידיים שלהם. אולי בפעם הבאה הם יכולים להצביע למישהו אחר, אבל לא ברור למי. אלה יילכו, מי ינהיג? מי שעוד איכשהו ראויים, צריכים להחליט שהם שמים את עצמם במקום הזה, ומוכנים להתלכלך בשדה של הפוליטיקה".

מישהו מהממשלה דיבר איתכם?
"אף אחד לא התקשר. אשת הנשיא הייתה פה, אבל מהממשלה אף אחד. נראה לך שמישהו מהממשלה יעז לבוא לפה? הם לא מעזים לבוא אלינו כבר שנים. מי ידבר איתנו? בן גביר? ביבי? הוא פוחד מאיתנו. בחיים לא היה אצלנו. אני לא חושבת שאנחנו מעניינים אותם".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!