"בכל החושך הזה", אומרת ליאת נוי, שכבר ארבעה ימים מחלקת קפה, צ'ופרים ומים לחיילים שעוברים בצומת יקנעם בדרכם לצפון, "אנחנו אחראים לייצר כאן אור, ולהראות להם שהכול בסדר ואנחנו פה ושומרים עליהם. צריך לשמור על מצב רוח טוב כי הם מצפים מאיתנו לזה".

"משאית, משאית – מהר, קפה! עוגה!", היא צועקת למתנדבים הצעירים שאיתה. היא לא מוכנה לשמוע 'לא' מאף חייל או שוטר. את השקיות היא וכל שאר המתנדבות והמתנדבים דוחפים לרכבים, מעלים לאוטובוסים, "מי שישן, שמים את השקית לידו", לא רואים בעיניים.

יש לה שלושה ילדים. הבכור הוא סמ"פ בצנחנים שלוחם בדרום, הבן השני נמצא לפני גיוס והבת הקטנה, תלמידת תיכון בכיתה י"א, מתנדבת איתה. "בואי בואי, את לא מבינה כמה חתיכים עוצרים פה", היא משכנעת את ביתה שהלכה לנוח בבית, לחזור אל הצומת. יחד עם נוי מאיישים את נקודת החלוקה כמעט 24 שעות גם המתנדבים אדווה, ירין, נעם, ליאת, הלל, כרמלה וספיר, כולם תושבי יקנעם והאזור. עד המלחמה הנוכחית, פעולות מסוג זה נתפסו כאקט של סולידריות ומעורבות אזרחית, אך המתנדבים בצומת יקנעם תופסים עצמם כחיילים לכל דבר שנלחמים בחזית, וגם החיילים בדרך לצפון רואים ומבינים את זה.

"הגיע אלינו משלוח של לחם ללא גלוטן, לצליאקים", מספרת נוי בהתרגשות, "לא ידענו מה לעשות עם זה, וכשעצר מילואימניק שהיה לו מקום ברכב, אמרנו לו שייקח את זה, אולי יש חיילים שצריכים. הוא התחיל לבכות, הבת שלו צליאקית, והוא התרגש מזה שאנשים חושבים ורגישים כל כך לדברים האלו. זה מחזק".

לצד הרכבים של החיילים, שנוי מדגישה שלא חסר להם שום דבר "אבל קחו, שיהיה", עוצרים אין ספור רכבים שמורידים ציוד, אוכל, וגם ספרי תהילים. בדרכם לגולן, שני מתנדבים הגיעו ממחנה יהודה בירושלים, כדי לחלק לחיילים ספרי תהילים, גופיות עם ציצית וקולה קרה. את מרבית המלאי של שולחן החלוקה של נוי מספק מוקד החירום ביקנעם, לשם מגיעות מרבית התרומות, וגם שם יש מי שאורזת, מי שמסיעה ומי שאוסף.

"אמרתי לבוס: 'אני לא עובד'. מאז אני פה"

בצד השני של אותה הצומת, בכביש לכיוון דרום, עומדת עוד נקודת חלוקה ענקית. שלושה שולחנות פלסטיק פרוסים ועליהם דגלי ישראל, ארגזים של מזון, ציוד וממתקים. את העמדה מאיישים 20 מתנדבים שמתפעלים את האירוע. "כשהבן שלי, לוחם בעורב גולני, קיבל צו 8, התקשרתי לבוס שלי ואמרתי לו – 'אני לא עובד'. מאז אני פה. לא יכול אחרת", מספר רפי אליאס, בוחן נהיגה, המכונה בפי המתנדבים והעוברים והשבים "רפי קפה".

גם אליאס, וחבריו דני אטיאס, אילנה קהלני, יוסי פדידה ושאר המתנדבים והמתנדבות בעמדה, מתפעלים את הנקודה כמעט לאורך כל שעות היממה. "איך שהתחילה המלחמה בשבת בבוקר, כשהבינו את המצב, התושבים נרשמו בקבוצות ווטסאפ", מספר אטיאס. "פתחו שתי נקודות בכיוון צפון ובכיוון דרום, ובמשך 24 שעות מחלקים הכל במנות אישיות ובאריזות גדולות – לבנים, בגדים, גופיות תרמיות – עם ישראל לא מפסיק לתרום. אם לא להם, למי נתרום?"

"הנוער של יקנעם לא מפסיק להגיע, הם עושים ביניהם משמרות", מספר פדידה. צמוד לשולחן הפינוקים, עומד מענדי וילהלם, בן שליחי חב"ד, רק בן 16, עם חבריו בדוכן שהקימו, כדי להניח תפילין לחיילים שרוצים, לחלק כיפות, לחזק. "אנחנו נותנים תמונה של הרבי, זה נותן את הכוח עד שינצחו את האויב". למרות שככל הנראה לא יתגייס לצה"ל, הוא משוכנע שהוא חלק מהמאמץ המלחמתי. "אני יודע שלכל אחד יש את המטרה שלו בעולם, רק השילוב של הנשק ולימוד תורה יביא לזה שינצחו במלחמה".

"ביום הראשון אמרנו מה צריך להביא וכמה, היום זה על אוטומט, התרומות פשוט מגיעות. בלילה הראשון של המלחמה עצר ג'יפ עם חיילים. הם היו רעבים ועייפים, אבל לא נשאר כלום. איך שהם עצרו והבינו שריק פה, נעצר רכב שהביא להם מגשי פיצות.

"אנשים מגיעים ופשוט נותנים כסף. הכול הולך לקופה, ויש אנשים שנוסעים לקנות. כולם פה ביחד, קיבוצניקים, מהמושבים, רמות מנשה, כל המפעלים נרתמו", מספר אטיאס, "החיילים לא מבינים מאיפה זה נפל עליהם. הכי מרגש היה שלפני יומיים בלילה עצר רכב, שתי ערביות עם חיג'אב ירדו, הביאו לנו שקיות עם דברים טובים, ונסעו".