רונן וענת, תושבי אחד הישובים במשגב, ישבו בחמישי האחרון בטרמינל 3 של נמל התעופה בן גוריון בעיניים אדומות מדמעות. הם מחכים לבנם, אריאל (23) שחוזר לארץ מחצי שנה בהודו כדי להתגייס למילואים. בנם הבכור כבר מגויס, והצעיר עתיד גם הוא לחזור מטיול בחו"ל.

"המפקד של אריאל נהרג, ועוד לפני שקיבל צו 8 הוא הבין שהוא רוצה לחזור", מספרת ענת, "תכתוב שאמא אמרה לו לא לחזור, אבל הוא אמר 'אמא, תביני אותי'. אז הבנתי אותו. הגוף שלו במזרח הרחוק, והלב שלו כאן".

המטוסים שנחתו בנתב"ג השבוע היו מלאים בישראלים ששבים הביתה עקב המלחמה, עם צו 8 או בלעדיו, לעיתים עם מזוודות של ציוד לחימה שקנו בחו"ל. בתוך השבוע הקשה שעבר על ישראל, נתב"ג היה אחד המקומות האופטימיים.

אמירה ומייקל רוזנברג מנתניה עלו לארץ לפני 13 שנים. בנם הבכור זאק, שחוזר מירח הדבש עם אשתו הטרייה, קיבל צו 8 ליחידה שלו באגוז; שני הבנים הצעירים גם מגויסים. "אלו החיים שלנו עכשיו, מה לעשות?", אומרת אמירה באנגלית, "אין אופציה אחרת, זה מה שהם צריכים לעשות. אנחנו סומכים על הצוות שלהם".

זאק וכלתו שנחתו הביאו איתם ציוד טקטי שרכשו בדובאי ב-20 אלף דולר, כדי לאבזר את היחידות של האחים. המזוודות שהביא מלאות בווסטים ואולרים. וזו לא התרומה היחידה של משפחת אייזנברג: האב, מייקל, אסף במהירות תרומות מחברים בארה"ב, ורכש גנרטור שהיה נחוץ לבן הצעיר שמשרת בגולן. הוא גם נסע לשם להביא אותו ליחידה, ומשם דרומה לבן האמצעי כדי להביא עוד ציוד.

"אנחנו גאים מאוד בבנים שלנו", אומר מייקל, "אין לנו ברירה אחרת אלא להצליח".

אביגיל מבית השיטה המתינה לבנה בן ה-25, שחוזר מטיול בנפאל כי קיבל צו 8. רק לאחרונה הוא השתחרר משירות קבע ביחידת 8200 בחיל המודיעין. "הוא לא התלבט אם לחזור, הוא חיכה לזה", היא מספרת, "הוא וזוגתו הכירו בארץ לא מזמן, והיא הצטרפה אליו לטיול בנפאל ברביעי שעבר. סיפור אהבה מקסים".

באוטו של אביגיל מחכים מאפים שהיא הכינה כל הלילה והציוד של הבן למילואים. משדה התעופה הוא נוסע ישר לבסיס. "אני והחברים שלי ברגשות מעורבים", אומר הבן לאחר הנחיתה, "שמחים לחזור לארץ ולעשות מה שיכולים, ועצובים שזה בהקשר הזה. אנחנו גם עצובים שההפגנות בקפלן לא הצליחו".

ליה, איתי ואור, תלמידי שכבה י"ב מבאר שבע, מחכים ליונתן אסייג, שבעבר היה המאבטח שלהם בבית הספר. אסייג, שנולד וגדל בניו יורק, עלה לארץ ב-2019 והתגייס לצה"ל כחייל בודד. אחרי השחרור עבד כמאבטח, ולפני חמישה חודשים חזר לארה"ב והתחיל ללמוד. כששמע על המלחמה, לקח את הדגל של היחידה שלו בגבעתי, והסתובב איתו ברחובות ניו-יורק. "היו תגובות מהממות", הוא מספר, "כולם תמכו, גם לא יהודים, זה היה מאוד מרגש".

אבל אסייג לא הסתפק בהפגנת התמיכה. הוא הודיע לאוניברסיטה שהוא פורש מהלימודים, וחזר לישראל כדי להצטרף למאמץ המלחמתי. "כשראינו את הפוסט שלו בניו-יורק, הבנו שהוא יחזור" אומרת ליה, "הוא היה המאבטח שלנו, והפכנו לחברים. החלטנו לבוא לקבל אותו בשדה".

שחר (27) מקיבוץ כפר רופין מחכה בעצב לתמר, חברה מהקיבוץ, שהקדימה את חזרתה מטיול ארוך בהודו. "היא לא קיבלה צו 8, אבל יש הרבה הלוויות של חברים ומשפחה, בעיקר נרצחים במסיבה. כולם רוצים להיות קרובים לאנשים שמבינים אותך ומרגישים את התחושות שאתה מרגיש, זה סיוט להיות כל כך רחוק".

ענת מחכה לבנה בן ה-24 שחוזר מאיטליה, בטיסה שבה היה אמור לחזור בכל מקרה. הוא לא גויס למילואים, אבל מנסה להתנדב, אם לא בצה"ל אז במסגרות אחרות. "כהורה זה מרגיע שהם רחוקים מהסיוט הזה", היא מספרת, "אבל מצד שני, אני רוצה אותם לידי כדי שאוכל לגונן עליהם, למרות שזו אולי אשליה. אני רואה את הקושי שלהם לראות את החברים שנהרגו אצלנו. ככה גידלתי אותו, אני אפילו לא יכולה להגיד לו 'אל תבוא'."