רחובות שלומי ריקים מאדם. סוכות עדיין עומדות מימי החג. מכוניות לצד הדרך. יום שישי, 12:00 בצהריים, לרוב השעה של קניות אחרונות לקראת שבת. כל החנויות סגורות.

בחדשות ובקבוצות ווטסאפ אומרים ש-70% מהתושבים התפנו מהיישוב, אף שלא ניתנה הוראה כזו. במורד אחד הרחובות שמשקיפים ללבנון יורד איש עם כיפה, ובידיו ארגזים שהוא מכניס בחופזה לאוטו קטן. "בואו אחריי", הוא אומר, "צריך עזרה".

הוא נכנס לבית פרטי קטן ובו המולה. ילדות, נערות ומבוגרות אורזות חבילות מזון בחצר. בכניסה לבית ערימות על גבי ערימות של רביעיות טונה וחיתולים. "זה הכול הולך פה לתושבים. רק מעט לחיילים", אומרת טלי, מתנדבת שמכניסה במהירות עוד קופסת שימורים ולחמניות לשקית. "אנשים סגורים בתוך הבתים שלהם. מפחדים". רעש העבודה עוצר רק לדקה כשאחת האורזות מקבלת הודעה בטלפון על פטירתה של קרובה. השקט באוויר לא נמשך הרבה זמן – פס האריזות מתחדש חיש מהר, גם על ידי זו שקיבלה את הבשורה הקשה.

אורזים חבילות מזון למבוגרים ביישוב. "אנשים סגורים בתוך הבתים שלהם. מפחדים" (צילום: דוד טברסקי)

"בהתחלה עזרנו לחיילים, אבל אחרי שהבנו שהיישוב לא הולך להתפנות והכול סגור – עברנו לעזור לתושבים המבוגרים", אומר דודו דר, מועמד לראשות המועצה. שלטי קמפיין שלו מפוזרים לאורך הרחובות. המטה שלו הפך בתחילת השבוע לחמ"ל תמיכה בתושבי העיירה שלא עזבו אותה. 50 איש שמנקים מקלטים, מציידים אותם. אוזן קשבת לפניות דחופות. "המספרים שאמרו לא נכונים, לא עזבו כל כך הרבה", אומר דר, "אבל כן, צריך לשקול ברצינות פינוי".

דודו דר, מועמד לראשות המועצה. "צריך לשקול ברצינות פינוי" (צילום: דוד טברסקי)

אביו הוא החזן של בית הכנסת, ומקווה שיהיו מספיק אנשים כדי שיהיה מניין בבית בשבת. בית הכנסת שלו הוא היחיד שעומד להיפתח. "נתפלל כמובן להצלחת חיילי צה"ל". דר טוען שהמקלטים ונקודות המיגון לא ממופים, ואין להם איך להגיע לכל התושבים. הם מגיעים לכל בית שהתקשרו ממנו אליהם או פנו בפייסבוק. "שכנים מתקשרים, ילדים של זוגות מבוגרים מחוץ ליישוב מתקשרים – מבקשים שנלך לבדוק".

לורה פריימן מסייעת לתושבת מבוגרת. "אישה מבוגרת סיפרה לי שילדיה אמרו לה לא לפתוח את הדלת לאף אחד כי יש מחבלים" (צילום: דוד טברסקי)

" אנשים מבקשים רק דבר אחד – יחס", אומרת לורה פריימן, תושבת היישוב בשנים האחרונות ועולה ותיקה מרוסיה. "יש הרבה זוגות מבוגרים, עולים חדשים. חלקם בודדים. יש הרבה שאלות. הרבה דברים לא ברורים. אנשים יושבים מול הטלוויזיה, רואים מה שקורה ומפוחדים – מחוץ לחלון זה חיזבאללה". פריימן נכנסת לאחד מבנייני השיכון ועוברת דלת-דלת, מבקשת לתת שקיות מזון ולשאול אם צריכים משהו. "חייבים פינוי. הפחד זה הדבר הכי גדול. אישה מבוגרת סיפרה לי שילדיה אמרו לה לא לפתוח את הדלת לאף אחד כי יש מחבלים".

"אני יותר מפחדת מחדירת מחבלים מאשר מהרקטות"

בינתיים ברחוב יפה נוף, שלוש האחיות איבון, דניאל ושלי פוקס מתנדבות עם אביהן בחלוקת מנות לאזרחים קשישים. "הצטרפתי לסיירת של ילדי גליל מערבי עם 430 ילדים, ועושים שם דברים מדהימים", מספרת איבון. "כל הכיתה מהיסודי עזבה, רוב השכונה עזבה, אבל ההורים שלי עם תפקיד חיוני, אימא חזרה ממשמרת וישר הכינה אוכל לחיילים. נסעה לאלונית וקנתה 25 גזיות והביאה להם". "אחרי שראינו מה שקרה בדרום", אומרת דניאל, "אני יותר מפחדת מחדירת מחבלים מאשר מהרקטות. איך שאמרו שמתחמם אנשים ברחו. זה מפחיד".

האחיות פוקס. איבון (משמאל): "אימא חזרה ממשמרת וישר הכינה אוכל לחיילים" (צילום: דוד טברסקי)

"אני בת 82. גרה לבד. יש לי לחץ דם גבוה ובעיות בשמיעה", אומרת ויקטוריה, עולה ותיקה מאוקראינה שגרה בשלומי 20 שנה. היא עומדת מחוץ לדלת דירתה הצנועה, נעולה בשני מנעולים. "במלחמת לבנון השנייה נסעתי לאחי במרכז. אני חושבת אפילו לעשות את זה עכשיו, אבל שמעתי שאין תחבורה ציבורית כמו שצריך". ביומיים האחרונים היא עסקה בניקוי המקלט המשותף בבניין שלה, והתקשרה למועצה שיתקנו את החשמל. "אני מקווה שיהיה פינוי. אני כבר לא בקו הבריאות להוציא את עצמי מפה לבד".

כמו בקרית שמונה ובחצור הגלילית, גם בשלומי הבעיה המרכזית היא המקלטים המשותפים שנמצאים בתוך מבני השיכון הישנים, שכן הם באחריות התושבים. לדברי המועצה, יש ביישוב 137 מרחבים מוגנים, 70 מהם ציבוריים באחריות המועצה, והשאר פרטיים בבתים. בשל הצמידות לגבול, נדרשים התושבים להיות בקרבת מרחבים מוגנים כל הזמן. מאז הקורונה החלה המועצה להכשיר את המקלטים הציבוריים, אבל בבתים הישנים יש רק 40 ממ"דים מתוך 1,000 שנדרשים. החוסר נובע מתת-תקצוב עקבי של המדינה. תהליכי ההתחדשות העירונית ביישוב לא כדאיים, ויתקיימו רק בגיבוי ממשלתי נרחב, שהמדינה מסרבת לתת.

נערים ממכינת כרם אל. "יש מקלטים עם בלאגן כזה, אתה לא יכול לזוז סנטימטר. מזרנים עם ריח מסריח. עכברים. את כל זה אנחנו מנקים" (צילום: דוד טברסקי)

מחוץ לבניין הרכבת של יפה נוף 7, צעירים צוחקים ומדברים ערבית. בידיהם ספוגים, מטאטאים ועשרות ליטרים של אקונומיקה. "לא הייתה מלחמה הרבה שנים, אז הזניחו את המקלטים, והשתמשו בהם בתור מחסן", אומר יהלי, חניך במכינת כרם אל של יהודים ודרוזים. הם הגיעו לפה מכל אזור הצפון. המכינה שלהם בדליית אל-כרמל נסגרה בתחילת השבוע, והם מגיעים כל בוקר מבתיהם לניקיונות.

"יש מקלטים עם בלאגן כזה, אתה לא יכול לזוז סנטימטר. מזרנים עם ריח מסריח. עכברים. את כל זה אנחנו מנקים", אומר אדם. "בנהריה המצב ממש גרוע, ובשלומי הרבה יותר". אחת השכנות יוצאות החוצה ומבקשת מהם בעדינות ובתקיפות לא לדבר ערבית ליד החלונות. "אני מבינה שאתם דרוזים ואתם נהדרים, אבל השכנים המבוגרים יושבים מפוחדים בתוך הבתים שלהם". הם מבינים אותה, מתרחקים מהכניסה לבניין ועוברים לדבר יותר בשקט.

טארי מריאן. "הבנות שלי כאן בסביבה ואני רוצה לתמוך בהן, והן תומכות בי" (צילום: דוד טברסקי)

במעלה הרחוב טארי מריאן וכלבהּ סטאר נתקלים באחד המנקים מהמכינה, ומבקשת שיתלווה אליה למקלט. "אני לא יכולה ללכת מפה", היא אומרת, "הבנות שלי כאן בסביבה ואני רוצה לתמוך בהן, והן תומכות בי". בשנים האחרונות עברה טיפולים נגד סרטן. יש לה 31 נינים ו-15 נכדים, חלקם מגויסים. "הנכדה שלי יובל הייתה במסיבה בדרום עם חבר שלה. היא ניצלה. לא יודעת איך אפילו. אם היה קורה לה משהו, הייתי עולה לראש הגבעה ומתאבדת".

"מבחינתי למות – רק שזה יהיה תוך כדי עשייה"

לקראת היציאה מהיישוב מדווח בחדשות על חשש לחדירה בקיבוץ חניתה, שנמצא במרחק הליכה מהיישוב. מחסומים צבאיים נפרשו לאורך הכבישים, והמעבר לקיבוץ נחסם. אוטו עמוס במשחקים, עציצים, צבעים, מזרני יוגה ואוהלים מנסה לצאת החוצה. קוסטה רוקמן משלומי ואלחאן ג׳ריס אשקר מכפר יאסיף בדרכם דרומה. הם חברים בקהילת הטראנס, היו בהלוויות, מזועזעים, מתפרצים אחד לדברי השני ומבקשים להגיע כמה שיותר למקום שצריך אותם. "החלטתי לקחת את הצבעים מהקליניקה שלי", אומרת ג'ריס אשקר. "אני מטפלת באומנות, ואלך להתנדב עם ילדים איפשהו. מבחינתי למות – רק שזה יהיה תוך כדי עשייה".

קוסטה רוקמן ואלחאן ג'ריס אשקר. רוקמן: "לא הייתי לוחם, אבל עכשיו אני רוצה לעשות מה שצריך" (צילום: דוד טברסקי)

"אני דיג'יי במסיבות", מספר רוקמן. "הרבה אנשים איבדו חברים ונפצעו. אני עכשיו רואה את עצמי תומך לחימה. לא הייתי לוחם, אבל עכשיו אני רוצה לעשות מה שצריך. אנחנו בטראומה, קברנו אנשים חפים מפשע. אנשי המסיבות הרימו אותי, עזרו לי בחיים. זה הזמן לעזור".

"כן, אני ערבייה והוא יהודי, אבל לא מעניין אותנו כלום. אנחנו אותו דבר", אומרת ג'ריס אשקר. "האנשים שלנו הם אנשי שלום. אנשים של אהבה. בנס היינו במסיבה אחרת ולא במסיבה הזו".