חאמד אל קרינאווי היה אמור להגיע לעבודתו בשדות של קיבוץ נירים ביום שבת. "קמתי בבוקר ושמעתי קול פיצוץ", הוא מספר. "לא ידעתי מה קורה. מנהל הגד"ש (גידולי שדה) של הקיבוץ התקשר לבן משפחה שלי שאחראי על העבודה ואמר שיש בלאגן.

"שמעתי שיש שניים או שלושה בני דודים שלי שנחטפו. הם עבדו בחדר האוכל בקיבוץ בארי. קפצתי לבית שלהם להבין מה קורה, מי נגד מי. המחבלים לקחו את הטלפון של בן הדוד שלי ושחררו אותו. הייתה איתו מישהי מהקיבוץ והם קפצו לחורשה הסמוכה להתחבא מהמחבלים.

"ניסינו לדבר איתם בטלפון, אבל הוא עשה רעש, אז התכתבנו איתם בווטסאפ. הוא כתב לנו שיש מחבלים באזור וזה מסוכן. הוא ביקש שלא נבוא ונחכה עד שהמצב יירגע. אמרתי למשפחה שצריך לקחת אחריות וללכת לחלץ אותם. התארגנו רפי, איסמעיל, דאהש ואני, עשינו תדריך ויצאנו במכוניות שלנו. יש לנו מכוניות שטח. יצאנו בערך ב-14:00. נסענו דרך השדות לבארי. בערך קילומטר וחצי מהחורשה פגשנו חבר'ה שאנחנו מכירים מהמושבים בנגב שביקשו עזרה. הצטרפנו אליהם לחלץ אנשים מהמסיבה שהייתה באזור."

"כשסיימנו אחרי שעתיים-שלוש, התכתבנו שוב עם בן הדוד שלי. הוא שלח לנו תמונה של המקום. ידענו להגיע ליעד, אנחנו מכירים את האזור. אנחנו מסתובבים בו יותר מ-20 שנה.

"הגענו וראינו את מכוניות המחבלים. תוך כדי הירי מסביב, חילצנו את בן הדוד והבחורה שהייתה איתו. השתדלנו לא להיכנס לחורשות. הן היו מלכודת מוות, אז נסענו בשטח הפתוח. היינו חמושים, אבל לא היו לנו קסדות או שכפ"צים. בדרך פגשנו בכוח של צה"ל. היו איתם אזרח ואזרחית. לקחנו גם אותם והמשכנו".

באזור היו שתי נקודות איסוף נפגעים במושבים פטיש ומסלול. אל קרינאווי מספר שכשהגיעו לפטיש היו שם כוחות מג"ב. אלה אמרו להם להמשיך לתחנת המשטרה באופקים, שתחנת האיסוף עברה אליה. אל קרינאווי המשיך לאופקים ומשם לביתו.

"בן הדוד שלי עכשיו בבית. הוא בסדר, אבל בטראומה", הוא מספר. "הוא היה שם 8-7 שעות. ירו עלינו מכל כיוון. זה היה סיוט. ברהט איבדנו הרבה אנשים. כאלה שעבדו שם או היו בדרך לעבודה. החבר'ה מהמושבים שפגשנו עודדו אותנו להמשיך לקחת את הסיכון".