"הנוכחות שלנו ביחד היום חשובה יותר מכל זמן אחר" אומרת סוקינה טאעון. טאעון, בת 40, תושבת כאוכב אל היג'א, היא מרכזת הקהילה של בית-ספר "גליל", בית-ספר דו-לשוני השוכן בקיבוץ אשבל. טאעון, המגדירה עצמה כפעילה חברתית ופוליטית לקידום שותפות שיוויונית וצדק חברתי, פועלת גם בימים טרופים אלו לקידום החיים המשותפים בין ערבים ליהודים: "האחריות מאוד גדולה בייחוד בימים אלה". 

"אנחנו נמצאים בסיטואציה מורכבת ומאוד קשה", מתארת טאעון את המצב. "תחושות של חוסר אונים, אי–וודאות, צער ועצב. תחושות שאני לא רגילה בהן, שאני מפענחת. החוויה היא של כאב כפול ומכופל, אני נמצאת בין הפטיש לסדן, בין כאב על העם שלי לבין כאב על החברים והעמיתים שלי. זה לא קל ולא פשוט". 

"אין לי את הכלים. זה פעם ראשונה בארץ שקורה דבר כזה. ייקח לנו זמן לצאת מההלם מהאירוע הזה. אין לי את הכלים, בבוקר אני חזקה, בצהרים אני לא יכולה לפתוח את הטלפון ובערב אני עוזרת לאנשים. הכל מעורפל, הכל קשה. אני לומדת תוך כדי הליכה".  

"הכל נכון", קובעת טאעון, "כל התחושות נכונות העצב, הכעס, הבגידה. הכל נכון, וזה מצב שנקלענו אליו. הוא לא פשוט אבל נגזר עלינו להיות יחד. התמונות שאני נחשפת אליהן כאישה, ישראלית, ערביה, פלסטינית, מזעזעות. לא משנה כמה שאתאר את הכאב. כאב לא מתארים, כאב מרגישים. זו טראומה שתלווה אותנו כל החיים".  

"הנזק הוא בלתי הפיך, הטראומה שתלווה אותנו, את המשפחות. אדם חטוף שחוזר, זה מלווה אותו לכל החיים. אדם שאיבד את היקר לו, זה נזק בלתי הפיך. החיים המשותפים נמצאים תחת זכוכית מגדלת. זה לא פשוט ולא קל. אני דואגת לעתיד של הילדים שלי, של החברים שלי, לעם שלי. או שנמשיך ביחד או שנטבע ביחד".  

"אין לנו ארץ אחרת, או שנחיה ביחד או שנטבע ביחד"

טאעון מתקוממת נגד האמירה "איפה ערביי ישראל? למה הם לא עוזרים?". "כשקראתי את ההודעה הזו, לא יכולתי לשתוק", היא אומרת בכאב. "זו אמירה ממקום מתנשא. אנו נמצאים בין הפטיש לסדן. זה קשה אפילו להגיב לפוסט. אנו תחת צנזורה. כואב לנו על השכנים שלנו ועל העם שלנו. זה לא נכון שלא עושים כלום. ההודעה הזו מפלגת. אנו כואבים. יש אנשים עם משפחות בעזה, יש משפחות עם חטופים בעזה. יש אנשים שאין ביכולתם לעשות. הכל נכון. יש אנשים עם יכולת וסיבולת אחרת. לי זה קשה, חוסר היכולת להביע דעה. אם כותבים שקשה עם מה שקורה בעזה אנו תחת חקירה. אי אפשר לדבר בחופשיות".  

"אני אישה אופטימית, שמאמינה בחיים משותפים", מבהירה טאעון. "אין לנו ארץ אחרת, או שנחיה ביחד או שנטבע ביחד". בפיה הסיסמה "רק ביחד ננצח" מקבלת משמעות נוספת.  

"צריך אנשים שמאמינים בחיים משותפים. לא אנשים שרק יגידו שמאמינים, אלא אנשים שנמצאים בדיאלוג, שעוזרים לאחרים, שמנסים לקדם חיים משותפים. צריך לדבר על שני הנראטיבים, להסכים שלא להסכים", מצביעה טאעון על הדרך לשינוי. 

"המטרה היא להפגיש בינינו, להכיר, לבנות אמון. הנוכחות שלנו ביחד היום חשובה יותר מכל זמן אחר, אמנם זה קשה. יש מערבולת של רגשות וכאב. יש אנשים שלא יכולים לתפקד. אבל יש גם אלה שיכולים לעזור. אפילו בשיחת טלפון, להתעניין, לשאול מה אפשר לעשות. זה לא פשוט אנו מוצפים רגשית, אבל יש מקום ליחד". 

המילים הללו מלוות עשייה יומיומית. "כל הצוותים בבתי-הספר (בית-ספר "גליל" – י.ש.) מתגייסים למשימה, לדבר עם ההורים והילדים", מתארת טאעון. "פורום ההנהגה התכנס. אנו לא יודעים מנין להתחיל, אבל עצם ההתכנסות חשובה. יש כאן ואקום גדול ואנו רוצים לצמצם אותו. התחלקנו לצוותים, לדבר עם ההורים מה אפשר לסייע עם הילדים, חבילות מזון. יש לנו 300 תלמידים. ההורים נענים לקריאה ומציעים בעצמם את העזרה. אמנם יש תחושת הלם ותסכול, זה מצב מאוד קשה, אנו בטראומה, אבל יש היענות".