יותר מ-700 יהודים וערבים השתתפו בפעולת מיפוי וניקיון של מקלטים ברחבי חיפה, בהובלת תנועת 'רוב העיר'. בשיחה עם 'דבר' מספרת סאלי עבד, פעילה בתנועה, על ההתארגנות ועל האווירה בעיר, שהאזרחים הערבים מהווים בה כ-12% מהאוכלוסייה.

את השמשת המקלטים בחיפה מפעילה תנועת 'רוב העיר', תנועה עירונית יהודית-ערבית. סאלי מסבירה שלפעולה בחיפה אופי שונה מאשר התארגנויות ברוח דומה במקומות אחרים, משום שחיפה היא עיר בה השותפות בה בין יהודים וערבים מבוססת יחסית.  בקבוצה החיפאית הדגש לא היה להתריע מפני התלקחות ביחסים בין יהודים לערבים, אלא לחזק את הסולידריות והערבות ההדדית.

סאלי עבד. "עברנו בכל השכונות ודיווחנו לעירייה על מקלטים סגורים או לא נגישים" (צילום: תנועת רוב העיר)

לפני המלחמה, 'רוב העיר' התארגנה לקראת השתתפות בבחירות המקומיות בחיפה. "יש מערך התארגנות גדול שנשאר עוד מהבחירות", מספרת עבד. "הסבנו אותו לטובת יצירת מערך למיפוי, ניקוי והכשרת מקלטים ציבוריים בחיפה. גייסנו יותר מ-700 אנשים, ומיפינו 150 מקלטים. כבר ניקינו 90 מקלטים מחליסה וואדי ניסנס ועד הכרמל וקריית חיים. עברנו בכל השכונות ודיווחנו לעירייה על מקלטים סגורים או לא נגישים". עד פרסום הכתבה, התנועה השמישה מעל 350 מקלטים וניקתה מעל 150.

"הפעילות הוציאה את האנשים מהבית, מהחדשות ומהטלפון", מספרת עבד. "אין עכשיו סנטימנט פוליטי, אלא סולידריות של קהילה".

"מנסים להבין איך להפיץ מסרים סולידריים"

למרות האתוס החזק של חיים משותפים בעיר, גם בחיפה המצב טעון ומתוח. "במאי 2021 החוסן החברתי בחיפה לא הספיק", מספרת עבד. "היו התנכלויות והייתה הסלמה. גם עכשיו רואים כל מיני התארגנויות למשמרות חמושים. זה מפחיד". עבד ממשילה זאת לחדר מלא גז, שמאיים להתפוצץ בהצתת גפרור. "אנחנו מנסים לפתוח חלונות, לאוורר את החדר.

גרפיטי הכוונה למקלט שעשו הפעילים. "הפעילות הוציאה את האנשים מהבית, מהחדשות ומהטלפון" (צילום: תנועת רוב העיר)

"ניסינו להבין איך מרגיעים את המצב, מפיצים מסרים חיוביים. אנחנו מנסים לנטר הסתה וחדשות כזב. מיפינו קבוצות ברשתות החברתיות, בשיתוף פעולה עם האגף הקהילתי בעירייה וארגוני חברה אזרחית כמו 'מרכזים לצדק חברתי' ו'פייק ריפורטר'. אנחנו מתחברים למאות אנשים, לפעילים חברתיים והנהגות מקומיות, מנסים לארגן תשתית שתאפשר לנו להגיב באופן יעיל.

"זה רגע מקטב, יש המון דיווחים על עוינות. אם זה מסכן חיים, אנחנו מדווחים למשטרה, ואם לא, אנחנו מנסים להבין כיצד במקומות הללו מפיצים מסרים סולידריים".

"הכאב נתפס ככאב יהודי, אבל גם אנחנו כואבים"

"כל אדם, ברגעים של כאב וסכנה, שואל מי האויב", אומרת עבד, "וברגעים כאלה אנחנו נחשבים בוגדים עד שאנחנו מאששים את נאמנותנו. הכאב נתפס ככאב יהודי, אף שגם אנחנו כואבים על הנרצחים, באופן מאוד אותנטי". לדעתה, חסרה לגיטימציה ציבורית לביטוי הכאב הייחודי של החברה הערבית, כאב שמתייחס בפרט לנרצחים הבדואים, וגם לאוכלוסיה האזרחית הפלסטינית שנפגעת מהמלחמה. "אני גם פלסטינית ואני גם ישראלית. אני מרוסקת ממה שקרה בדרום, אבל גם ממה שקורה בעזה ובגדה המערבית".

מנקים ומסדרים את המקלט. "הפריזמה היא לא של עמדות, אלא של אנשים" (צילום: תנועת רוב העיר)

לדעת עבד, המרחבים המשותפים בחברה האזרחית הם המקומות היחידים שמאפשרים לתת מקום לכל הכאבים. "הפריזמה היא לא של עמדות, אלא של אנשים. זה מצליח כשיש עשייה משותפת באמת, הובלה משותפת". היא מחדדת את ההבדל בין מקומות מעורבים גרידא למקומות משותפים. "כשיש בקהילה קיום משותף אמיתי, מצליחים להכיל את החוויה באופן שונה, להסתכל על האובדן האנושי".

עבד מתארת את הפעולה המקומית שהיא שותפה לה כחלק מחזון רחב יותר שהיא ממשיכה להאמין בו, של חיים משותפים בין יהודים לערבים בישראל. "עבור הרוב היהודי, ה'אנחנו' עכשיו הוא העם היהודי. המקומות המשותפים מנסים להרחיב את זה למשהו שכולל את הערבים. החברה הישראלית המשותפת".