חוות 'בר במדבר' במושב זרועה ליד נתיבות חדלה באחת לפעול בשבת שעברה. בימי שגרה, בחווה מתקיים בית ספר לרכיבה טיפולית ותחרותית. בשבוע שעבר נאלצו שרית דפני ומורלי בר, האחיות שמפעילות את החווה יחד, להתפנות מהאזור, אך הן ממשיכות להגיע לחווה כדי לטפל בבעלי החיים. המדינה לא מציעה בינתיים תמיכה לעסקים באזורי הלחימה, מלבד אלו שנפגעו פיזית, וזרועה נמצא מעט מחוץ לטווח שתושביו זכאים לפיצוי אישי מיידי. עתידה של החווה, שכבר עברה שנתיים קשות של קורונה, לוט בערפל. בשיחה עם 'דבר', שרית דפני מספרת שהיא לא בטוחה עד מתי יוכלו לדאוג לחווה ולעשרות הסוסים ובעלי החיים האחרים שבה.

"אם לא נקבל עזרה, נגיע לפשיטת רגל, ואולי אפילו למצב שבעלי החיים שלנו סובלים מרעב", אומרת דפני. "כל העובדים שלנו מהאזור. עכשיו רובם מפונים, חלקם גויסו, חלקם ברחו עם ילדים ומשפחות. שרדנו איכשהו את השבוע, אבל המדרון חלקלק מאוד".

החווה הוקמה כעסק משפחתי ב-2001. לפני כשנה עברה מעט מערבה ממושב קלחים למושב הדתי זרועה, השייך למועצה האזורית שדות נגב, כ-10 ק"מ מרצועת עזה. "אין לנו יכולת לפנות את הסוסים, ואנחנו מאוד מודאגות. כרגע בקושי מותר לנו להיכנס לחווה. ביקשו שנגיע רק בשעות האור, אנחנו ממש מגיעות ויוצאות. אין לנו ברירה אלא להשאיר את המשק בינתיים מאחור. מדובר בעשרות סוסים שזקוקים למתקנים מתאימים. ניסיתי לקנות ממ"ד לבית או לעסק, או אפילו מיגונית, מכספנו הפרטי, כדי שנוכל להיות קרובות לסוסים. גם זה לא אפשרי כרגע. הכי קרוב שאפשר להביא לנו משהו זה לעוד שלושה שבועות, והחברות גם הקפיצו את המחירים".

הסוסים, במיוחד המשוקמים, במצוקה. "הם זקוקים לרכיבה, לאוורור, ואפילו את זה אי אפשר לעשות עכשיו. גם הנוער מהאזור שמתנדב ועוזר בטיפול בסוסים כרגע לא מורשה להגיע. כל הרוכבים הטיפוליים, וגם הלא טיפוליים, גם לא יכולים לקבל שירות. אנחנו עוסקים גם בשיקום של סוסים שעברו פציעות, ולא ניתן להוציא אותם. זה מצב של חוסר אונים מכל בחינה אפשרית".

"בלי שום פיצוי, אנחנו בקושי מצליחות להרים את הראש"

לחווה, שמפרנסת כמה משפחות, אסור לקיים פעילות, אבל ההוצאות השוטפות עליה לא עוצרות. "כל הפעילות הושעתה, וכרגע אין הכנסות. מעבר להוצאות רגילות של עסק, אנחנו מטפלות בעשרות בעלי חיים עד יום מותם. אלו לא מכונות שמכבים אותן וסוגרים את המפעל, יש להם צרכים. יש לנו סוסים צעירים מאוד, מבוגרים, חולים או בשיקום שזקוקים לטיפול ולתרופות. כמובן כל החיות צריכות לאכול ולשתות. אלו הוצאות שוטפות של עשרות אלפי שקלים בחודש".

למרות זאת, האפשרות לסיוע כספי לא נראית כרגע באופק. "אף אחד לא פנה אלינו, ואנחנו לא מצליחות להשיג אף אחד. יש המון חוסר ודאות. לא יצאו הוראות או הנחיות בנוגע לעסקים ועצמאים. כל מה שאנחנו יודעות זה שניתן סיוע מאוד רזה לתושבים שמתגוררים עד 7 ק"מ. אנחנו בטווח ה-10 ק"מ, אסור לנו לעבוד או לקיים פעילות, אבל זה אזור שלא זכאי כרגע לשום מענקים או הטבות. אנחנו לא יודעות כלום, אני לא יודעת למי ואיך לפנות, אנחנו עדיין מנסות להשיג מישהו מהמדינה או המועצה".

מורלי בר. "שרדנו איכשהו את השבוע, אבל המדרון חלקלק מאוד" (צילום: חוות בר במדבר)

חוץ מסבבי המתיחות הביטחונית כמה פעמים בשנה, העסק שרד בקושי את תקופת הקורונה. "נפלנו בין הכיסאות ולא קיבלנו שום דבר. אנחנו בקושי מצליחות להרים את הראש בלי שום הקלה, פיצוי, מענה הכי בסיסי. אנחנו לא יודעות כמה זמן המצב הזה יימשך. הדיבורים בתקשורת הם שזה הולך להימשך זמן רב. לצערי, אנחנו לא יכולות לחכות עד שיחליטו אם לתת מענקים או לא ולמי, יש לנו משפחות וילדים בבית. אפילו את הדבר הכי מינימלי – לעצור את תשלומי העסק השוטפים, ארנונה, מסים, משהו – לא עושים. התחושה היא שאין שום מענה".

"אנחנו מטפלות בפוסט-טראומה, ועכשיו עצרנו לילדים את הטיפול"

מעבר לקושי הכלכלי ולבריאות המידרדרת של בעלי החיים, דפני מספרת על השבתת המערך הטיפולי שהחווה מציעה, דווקא בשעה שבה המטופלים זקוקים לה יותר מכל. "אנחנו מטפלות בפוסט-טראומה, ואחרי הקורונה הייתה דרישה עצומה לטיפולים של ילדים ושל הורים לרכיבה טיפולית. כיום אלו רוב הלקוחות שלנו. עצרנו לאותם ילדים את הטיפול, ואין לנו מושג מה יהיה בהמשך. יהיה צורך אדיר לתת מענה למצוקות, ואני לא יודעת איך נוכל לעשות את זה בלי עזרה.

"חברים וחברות שלנו חטופים ונעדרים, אנשים מהמעגלים החברתיים של הילדים שלנו, של התלמידים שלנו, נהרגו. התלמידים שלנו מגיעים מהקיבוצים שנפגעו, או לומדים עם ילדי הקיבוצים האלו בבתי הספר. זה מצב נורא. מדי ערב מורלי שולחת לכל התלמידים סרטונים ותמונות של הסוסים, מוסרת להם ד"ש מהם. הילדים צריכים כל כך את השגרה, את המוכר, את הכוחות האלה.

"היינו קודם כל מצפים לשמוע הנחיה כלשהי, לקבל איזושהי בהירות, אכפתיות. אנחנו, בעלי העסקים בעוטף והסביבה, האנשים שמקיימים את הכלכלה ואת עורק החיים של המקום הזה. מעולם לא היינו במצב כזה, ומעולם גם לא ביקשנו עזרה. אבל הגענו למצב בלתי אפשרי. בסופו של דבר, זה חלק מהותי בחוסן הלאומי, שייפגע אם לא יתנו מענה לעצמאיים ולעסקים. צריך לא לשכוח אותנו, לסייע לנו לעבור את זה בצורה הוגנת, ובאופן הכי מהיר שאפשר. זה עניין של חיים, של האופציה להמשיך לקיים חיים באזור העוטף. אם רוצים שימשיכו להיות פה חיים, גם בהמשך, המדינה חייבת לעשות משהו".

האחיות פתחו קמפיין מימון המונים לסיוע בהפעלת החווה. לתומכים מובטחות תשורות כמו שיעור רכיבה, צילומים עם סוסים, טיול רכיבה ואפילו קורס רכיבה מקצועי בן 10 שיעורים. לפרטים נוספים ותמיכה לחצו כאן.