עם פרוץ המלחמה, יצואנית הפרחים ליהיא סלפטר-דנציגר הבינה שהיא לא יכולה להמשיך בחייה כרגיל. זה היה כשהתחילו להתברר ממדי האסון והטבח. "שאלתי את עצמי איך אני יכולה לתרום את חלקי. אז פניתי לחקלאים שאני קונה מהם פרחים לייצוא ושאלתי אותם אם הם מוכנים לתרום פרחים לזרים עבור המשפחות השכולות. כמובן שהם נרתמו".
השאלה הזו התניעה מיזם של שזירת וחלוקת זרים, שפועל בהיקף רחב בכמה סדרי גודל לעומת מה שיכלה לדמיין בתחילה. בשיחה עם 'דבר' היא מספרת על המיזם, על המשמעות שלו עבור משפחות הנספים וגם עבור המשתתפים בו.
כדי להניע אל הפרויקט, סלפטר-דנציגר הייתה צריכה למצוא מרכז לוגיסטי. היא פנתה לחבר, יוסי דבוש, מנכ"ל חברת ההובלות 'דבוש קרגו', שגויס למילואים בצו 8. דבוש הזמין אותה להשתמש בבית האריזה של החברה במושב זיתן, כמו גם משאיות קירור לצורך הובלת הזרים.
במקביל, היה צריך למצוא שוזרות פרחים. "פניתי בפייסבוק לשוזרים ושוזרות, שזה מקצוע לכל דבר, וכתבתי שאני מחפשת מתנדבים ומתנדבות לעזור לי בדבר הזה. עשרות התנדבו. היום יש למעלה מ-150 שוזרות".
נוסף על כך, כמעט 1,000 אנשים התנדבו להצטרף למערך ההפצה של הזרים. "ההגבלה היחידה היא מספר האנשים שיכולים להיכנס למרחב המוגן פה". היוזמה תפסה תאוצה עד כדי שנדרש מחשוב כדי לנהל אותה לוגיסטית. "הגיעו לי חבר'ה צעירים שמתעסקים במחשבים והרימו פה דבר אדיר. חברת 'מאנדיי' תרמה לנו מערכת ניהול משימות. אנשים תרמו לנו שני קווי טלפון ומכשירי טלפון, וטוב שכך, כי הטלפון שלי קרס".
כל תהליך האריזה והחלוקה נעשה בהתנדבות. "עד כה יצאו עשרות אלפי זרים וכמה מאות גלגלי אבל", היא אומרת. "במוצ"ש נשארנו עד 2 בלילה כדי לעמוד בביקוש".
העבודה מסביב לשעון מקבלת גיבוי מהבית. "יש לי שתי בנות, ובן הזוג שלי שהבין את גודל האירוע לקח על עצמו את הילדות. כשהתחלתי לא דמיינתי ולא חשבתי שנגיע למספר הזה של נופלים ונרצחים. כבר שבוע שהתנתקתי מהעבודה שלי, שלא ראיתי את הילדים, אני בתוך זה 24 שעות".
"אי אפשר לאחר להלוויה, אין דבר כזה להגיד 'סליחה, השליח התעכב'"
סלפטר-דנציגר רואה את חלוקת הזרים כמשימה לאומית. "משפחות שאיבדו את יקיריהן יכולות להיכנס ללינק שאנחנו שולחים ולכתוב מתי ההלוויה. אנחנו פשוט מגיעים לשם. הרעיון הוא להוריד לאנשים האלו דבר לוגיסטי אחד מהראש", היא אומרת. "הלוויות בישראל מתארגנות מעכשיו לעכשיו, או מעכשיו לעוד שעתיים, אז האתגר הלוגיסטי שלנו הוא אדיר. אי אפשר לאחר להלוויה, אין דבר כזה להגיד 'סליחה, השליח התעכב'. המטרה היא לנחם בצורה הכי מכבדת שאפשר, ולגרום למשפחות להרגיש קצת פחות לבד.
"מגיעות עשרות ומאות תגובות חיוביות. העובדה שאנחנו מגיעים באופן מיידי וללא עלות מרגשת אנשים". הזרים מגיעים לכל מקום ברחבי הארץ שמתקיימות בו לוויות. "אנחנו גם מגיעים לעוטף, עם מתנדבים ספציפיים שיש להם אישור. שלחנו המון גלגלים לקיבוץ בארי, לכפר עזה".
סלפטר-דנציגר מתארת את הערך של המיזם גם עבור מי שפעיל בו. "יש פה קהילה ואנחנו פה אחת בשביל השנייה, במקום להיות מחוברים כל היום לחדשות. זה כמו ריפוי בעיסוק, דרך להעביר את הזמנים המאוד-מאוד קשים. קורה גם שמישהו מקבל הודעה אישית, ופתאום יש בכי, וחיבוק".
"הזרים לאנשים החיים חשובים לא פחות"
הכנת הזרים השתפרה באיכות ובכמות, והיא התרחבה כרגע מעבר ללוויות בלבד. שלחנו זר עם סרט לבן ליולדת שבעלה נמצא בעזה ולא יכול להגיע, משהו שמבטא תקווה. שלחנו לבתי חולים, לצוותים רפואיים, לפצועים שאיחלנו להם רפואה שלמה בנפש ובגוף. חלקם ביקשו זר, ולחלקם חילקנו ביוזמה שלנו. הזרים שמיועדים לאנשים חיים חשובים לא פחות. זה נותן קצת אוויר לאנשים שעובדים קשה ושבורים בגלל המצב".
לצד הכוחות שהעשייה נותנת, היא מספרת גם על הקושי שמתלווה אליה. "כל השכול מתרכז אלינו. כשעומדים מול המקרר עם גלגלי האבל מבינים את גודל הטבח, הוא נהיה מוחשי יותר".
כששואלים אותה עד מתי היוזמה הזאת תמשיך, היא עונה שאין לה מושג. "אני נכנסתי ליוזמה כשלא באמת ידעתי לאן זה הולך. בוודאות נהיה כאן כל השבוע. המטרה שלי היא להגיע לכמה שיותר אנשים, כי הלוויות הן עכשיו".
