בבוקר יום שני (אתמול) קיבלו מעל 20 יישובים בחלקה הצפוני של מועצה אזורית מעלה יוסף קיבלו הוראה להתפנות המלווה בסבסוד. אך אבן מנחם, בו מוצבי החיזבאללה נראים היטב ממספר נקודות על הגבעות מסביב ליישוב ונמצא 2.2 ק"מ מהגבול בלבד – לא מפונה.

אפשר לנסוע רבע שעה במעלה כביש 899 מקיבוץ סאסא לכיוון מושב אבן מנחם, בלי להיתקל ברכב אזרחי או צבאי אחד. "אין נקודה במושב שלנו שהחיזבאללה לא רואה – הכל מטווח" אומר ברוך לגזיאל, יו"ר ועד אבן מנחם וחבר כיתת הכוננות "כבר הגענו לנשיא שיעזור לנו להתפנות. להגיד שאחרי 2 ק"מ לא מפנים יישובים זה לראות אותנו דרך מפה ולסרב להסתכל איך המציאות נראית בשטח – הצלפים של חיזבאללה רואים פה כל. אין לנו נקודות מסתור".

ברוך לגזיאל, חבר בכיתת הכוננות באבן מנחם (מימין), והתושב מיכאל ביטון (צילום: דוד טברסקי)

לגזיאל מצביע לכיוון הכפר מרווחין שמצפון למושב. שני מגדלים, שאפשר לראות היטב ללא משקפת, מזדקרים בקצה הגבעה ומביטים על המושב מלמעלה. ממזרחה לשם יושב הכפר עייתא א-שעב, שממנו פרצו מחבלי חיזבאללה בקיץ 2006 וחטפו את החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, מהלך שהוביל לפריצת מלחמת לבנון השנייה. הכפר נראה היטב, כולל מספר מבנים רבי קומות שמשמשים כעמדות למשקיפים של חיזבאללה. "הכפרים האלו מאוד עויינים" אומר לגזיאל, "נורו מהם מספר טילי נ"ט בימים האחרונים, הרגו חיילים ופועל. צה"ל ירה חזרה, אך העמדות עומדות ורואים שמתצפתים עלינו".

רוב הבתים במושב ללא ממ"ד. כיתת הכוננות עם קסדות ווסטים, החברים בה דרוכים. "הטענה הבסיסית של המדינה היא שהבתים פה מבטון, ולא מבלוקים, לכן הם בטוחים יותר. אבל היו פה נפילות ישירות שפירקו את הבתים לחתיכות. אנחנו לא מתבכיינים. כיתת הכוננות, הצעירים שיכולים להגן וגם לשמור על החקלאות, יישארו. אבל תוציאו את הילדים, המבוגרים והאימהות הצעירות" הוא אומר.

"יש הרבה מתח. עד שבת שעברה הכול היה פתוח. לפעמים אפשר היה לצעוק על החיזבאללה, היו מקללים אותך חזרה. הכל השתנה" אומר מוטי אוזן, חבר כיתת הכוננות. הוא מרגיש שהמושב ערוך ומוכן יותר לחירום מאז 2006 "אני לא לחוץ על עצמי והמושב, לחוץ על הילדים הקטנים שפה. כשהם יצאו מפה – אני ארגע".

מיכאל ביטון, חבר המושב, עובר בימים האחרונים שוב ושוב על תכנית הפינוי. במידה והיא תצא לפועל, תוך מספר שעות יבואו אוטובוסים ליישוב ויפנו את רובו, לפחות 100 אנשים שעדיין במושב לפי התושבים. ביטון מחזיק את הרשימות כל הזמן אתו ומחכה לקריאה מהפיקוד. "זה הכול כסף. לפני שחושבים על הביטחון שלנו עושים חישובים. אנחנו גם התחלנו לחשב. הנזק החקלאי בשטח שהמשוריינים של צהל עברו עליו זה מאות אלפי שקלים. וזו רק ההתחלה".

תושבי המושב מסתכלים על מה שקורה בעוטף בחרדה, לא רק ממה שקורה עכשיו במושב אלא גם לעתיד – אחרי מאבק ארוך שנים הוא התחיל להתרחב ואף לקלוט משפחות חדשות "הכאב הגדול שלנו הוא על עזה. זה הרס את האופטימיות שהייתה גם לנו, לשלום עם השכנים שלנו" אומר לגזיאל "אני מאמין שבהמשך נצליח לייצר קשר, אבל לא בתקופה הקרובה. אחרי המלחמה הבטחנו לעצמנו שנגיע לעוטף לעזור לבנות אותו מחדש".

בכניסה למושב גורן, מספר קילומטרים מערבה משם, צוות כיתת הכוננות עולה על וסטים וקסדות. השערים נסגרים ובקשר מדווחים על חדירה. סוללת ארטילריה הממוקמת מספר מטרים דרומית למושב מתחילה להפציץ את הגבעה המרוחקת צפונית אליו – לא יותר מ-2 ק"מ אוויריים ממנו. פטריות העשן מתפוצצות על הגבעה וריח של עשן שריפה עוטף את המושב.

"לקחו מאתנו את כל העובדים התאילנדים – אין מי שיוציא חלב מהעיזים והן גמורות" אומר טל, אחד מהשומרים בשער. לדבריו גם עשרה ימים לתחילת המלחמה, כיתת הכוננות לא מוכנה, יש חוסרים ולדעתו, אין סיבה שהילדים, הקשישים והנכים יישארו במושב, שברוב הבתים שלו אין ממ"דים והמקלטים לא ערוכים לשהייה ארוכה. אבל המושב נמצא כ-3 ק"מ דרומית לגבול, ולא נמצא בינתיים ברשימת הפינוי.

כיתת הכוננות בכניסה למושב גורן (צילום: דוד טברסקי)

"אין כאן התרעות. אם אומרים לנו להיכנס למרחב המוגן – זה לשעות ויכול להיות ימים", אומר ניסים דדוש, ממייסדי המושב. "המקלטים מלאים מים, חולדות. מעולם לא עזבתי את הבית. לא במלחמת לבנון הראשונה ולא השנייה. אני לא אעזוב גם עכשיו. כי זה מה שהם רוצים, שנעזוב. שנתקפל. ואז יוכלו להפציץ הלאה מפה".

החקלאי משה דדוש מעביר את היד בדולב אשר מלא בנקטרינות שלו, חלק מהפירות כבר שחורים. "הפרי הזה היה צריך לצאת למכירה ביום ראשון שעבר, עכשיו הוא לא יחזיק יום בחוץ. 150 אלף שקלים כבר הלכו לי. השקעה של חצי מיליון. לא נשאר כלום."

החקלאי ניסים דדוש מארגן את הפירות במחסן במושב גורן. "המדינה החליטה להסתמך על עגבניות וגזר מתורכיה. הרגו את תוצרת הארץ" (צילום: דוד טברסקי)

במקררי הענק שלו יש מעל 50 טון נקטרינות, אגסים ותפוחים שככל הנראה יזרקו לפח. "שהצבא יבוא ויקנה ויקח את הכול – אבל אתה מכיר את המדינה שלנו. כשרות. טפסים. שום דבר לא יצא מזה. אף אחד לא בא". נשארו לו מספר עובדים תאילנדים, העובדים הערבים לא מגיעים יותר. את זמנו הוא מעביר בלבשל לחיילים בבסיס ליד.

"מה שקרה שם בעזה משקף את ההתנהלות של כל המדינה. חובבנות. חוסר יכולת להסתכל מטר קדימה. להתכונן. אני מסתכל על המדינה שהחליטה להסתמך על עגבניות וגזר מתורכיה. הרגו את תוצרת הארץ. פגעו בנו החקלאים. עכשיו התורכים מאיימים על המשך הקשר איתנו. ומה אם לא יתנו לנו – מה נאכל? הגענו למצב שאנחנו לא יכולים להסתמך על עצמנו וזה פחד אלוהים".