מלון לאונרדו קלאב בים המלח גדוש: משפחות, ילדים, קשישים, גם כלבים וקצת חתולים. לכולם עיניים מבוהלות ופרצופים מבולבלים. המלון מארח בימים אלה בעיקר מפונים משדרות ואשקלון, ומאז ההחלטה על פינוי, עוד ועוד מכוניות עמוסות מזוודות מוסיפות להגיע, גם בשעות מאוחרות. הלובי מתמלא באנשים עם תיקים ועגלות. המראה מזכיר את תמונות הפליטים, שהגיעו בשנה שעברה מגבולות אוקראינה. אבל אלו פליטים בארצם.

בארי רוקי, אשתו, אחת מבנותיו, חתניו ונכדיו, הגיעו למלון כבר ביום שלישי שעבר. בני הזוג מתגוררים בשדרות, אך המשפחה פזורה בכל העוטף – אשקלון, רעים, כפר עזה. "אנחנו כבר יותר מ-20 שנה עם טילים ואזעקות. הנכדים שלי גדלו עם זה", מספר רוקי. "אבל עד עכשיו, לא חשבתי לעזוב את המקום. עכשיו כן.

"כל החיים אמרתי שאני לא זז משדרות, אבל האמת, אם הייתה לי יכולת, הייתי עוזב היום את שדרות ועובר למרכז". המצב הבטחוני הוא, לדבריו, רק אחת הסיבות. "כל דבר בפריפריה הוא לא כמו במרכז – לא בריאות, לא תעסוקה, לא שירותים חברתיים. הטילים זה רק אחד מהדברים. אבל אני לא יכול לעבור. המחירים מאוד מאוד גבוהים, אין לי פנסיה, אני כנראה כבר אמות בשדרות, לצלילי אזעקה".

בשבת השחורה, מספר רוקי, הוא ואשתו התעוררו לצלילי אזעקה. "יצרנו ישר קשר עם הבת שלי בכפר עזה, ואף אחד לא ענה. דאגנו מאוד", הוא מספר בדמעות. "הבנו שיש שם מצור, האזעקות התגברו והתחלנו לשמוע בומים ויריות, ואנחנו מבוגרים וקשה לנו לרוץ לממ"ד. לא הייתה לנו ברירה וברחנו לאחותי בדימונה. אבל גם שם לא ממש היה שקט. עדיין היו אזעקות, היו בומים, וגם לא ממש היה מקום לכולנו.

"אחרי כמה ימים יצרתי קשר עם העירייה, והודיעו לנו שאנחנו יכולים להתפנות לבית מלון בים המלח". חוץ מזה, הוא אומר, אף אחד מטעם המדינה לא הגיע ולא יצר קשר – לא רווחה, לא סיוע, לא פיצוי, לא כלום.

"אני לא רואה בהנהגה את הדבר הזה שיש בעם"

רוקי (76) נקרא על שמו של ברל כצנלסון (ששמו העברי היה בארי), ועל שם קיבוץ בארי שנוסד בשנת הולדתו. הוריו שחיו באיראן היו ציונים נלהבים. הם עלו לארץ, כשהוא היה בן שלוש, ורצו להגיע לאזור קיבוץ בארי. הם הגיעו תחילה למעברת גבים-דורות שהייתה סמוכה לשדרות. משם עברו לדירת שיכון בשדרות, שם הוא גדל, עד שעבר בנעוריו לקיבוץ רעים כדי להצטרף לגרעין. ברעים פגש את אשתו, עבד כגנן ואינסטלטור, חי רוב חייו וגידל את ילדיו, עד שבזקנתו חזר לשדרות.

"מה שלא עוזב אותי זה מה שעבר על הבת שלי בכפר עזה", הוא מספר. "48 שעות היא הייתה עם ילדים קטנים ותינוקת במקלט, כשמחבלים היו להם בתוך הבית. כל כך הרבה זמן לא ידענו מה איתם, כבר חשבנו שהם נחטפו, אבל בסוף, תודה לאל, מצאו אותם. סגורים בממ"ד, עם תינוק שלא אכל, עם ילדים מפוחדים. הוציאו אותם ובדרך הם ראו גופות של חברים שלהם, של חברים של הילדים. אני כל הזמן חושב על זה, אני לא מצליח לישון".

הוא נזכר באירוע טראומטי מהעבר: "כשהייתי במילואים. נכנס לנו מחבל למוצב, ומאז יש לי איזו פוסט טראומה. כל דבר שנופל, שנטרק, אני קופץ. מאז קרו דברים, נפטרו אנשים יקרים לי – ביניהם הבן שלי, אבל מה שקרה לבת שלי זה הדבר היחיד שאני מרגיש פחד חזק כזה, כמו שהיה אז. אני בטוח שזה יישאר איתי".

עכשיו כביכול הכל בסדר, אבל לא בסדר. "אנחנו ברי המזל שיקיריהם נשארו בחיים. אבל אני לא יודע מה יעבור עליהם עכשיו. עם מה הילדים יגדלו, איך הם יתפקדו. אלה צלקות בנפש שאתה סוחב איתך כל החיים".

לגבי החזרה לאזור, הוא מאוד פסימי: "אני רואה מה הנבחרים שלנו עושים, ובעיקר לא עושים, ואני לא רואה בהנהגה את הדבר הזה שיש בעם. אנחנו נופלים לתהומות עמוקים, זה רק אחד מהם. המנהיגים עסוקים רק בשד העדתי ובמלחמה מול חלקים מהעם".

"מה יהיה בעוד שבועיים? בעוד חודש? בעוד שנה?"

גם אורה גבאי (73) פונתה לכאן. היא מאשקלון. משפחתה – 11 איש, כולל ילדים ותינוקות, עברה למלון ביום שלישי שעבר לאחר שהבית של בתה חטף פגיעה ישירה ונהרס לחלוטין, אבל גבאי, שמתגוררת לבדה, נשארה ארבעה ימים נוספים, לבד בדירתה, ללא ממ"ד.

"הם היו צריכים לברוח, לא הייתה ברירה", היא אומרת, "אבל זה היה מפחיד להישאר לבד בדירה. אני גרה בבניין ישן מאוד. כל הבתים בשכונה ככה. כשנופל טיל כל הבניין רועד. את יוצאת לחדר מדרגות, גם זה לא פשוט כי אני כבר מבוגרת, ומתפללת".

בתה, אחרי שפונתה, הייתה צריכה לחזור לאשקלון, כדי לקחת אותה. "אישה מבוגרת לבד, ארבעה ימים, בדירה ישנה בלי ממ"ד. לא הצלחנו להשיג אף אחד, אף רשות, פינוי, משהו".

היא משבחת את היחס לו הם זוכים במלון, אבל מודאגת מהעתיד: "מתייחסים אלינו פה מאוד יפה, כל מה שחסר מביאים לנו – או מהמלון או מתנדבים שהם קדושים – ואנחנו אומרים תודה רבה. אבל מה יהיה בעוד שבועיים? בעוד חודש? בעוד שנה?

"אשקלון מופגזת, אין מיגון ולא יהיה. הבית שלי בן 70 שנה. מהאוויר הוא מתפרק, אז בטח מטילים ורסיסים. השכנים שלי מספרים שגם עכשיו עדיין כל החצר של הבניין מלאה ברסיסים, אף אחד לא מפנה את זה".

היא כועסת: "שנים אף אחד לא דואג לזה, אף אחד לא נותן מענה, אז מה השתנה עכשיו?  גם השבוע, חוץ מראש העיר של אשקלון, שדיבר עם הבת שלי אחרי הפגיעה, אף אחד מהמדינה לא פנה אלינו, לא דאג לנו, לא דיבר איתנו. זה לא חדש לנו לצערי.

"פה יש שקט ושפע, אבל המצב מחורבן. הבית נהרס, אנחנו לא יודעים מתי נחזור, אם נחזור, מה יהיה מחר, מה יהיה עם הבית. אף אחד גם לא אומר כלום. אנחנו עצובים, מאוד קשה נפשית, קשה לקום. אי אפשר לחזור הביתה, זו ידיעה מאוד קשה. ואנחנו מאוד מתגעגעים ורוצים לחזור הביתה".

"אנחנו מוכנים להיות פה אפילו חודש, רק שיסיימו את המצב הזה. אני רוצה לחיות בשקט, לגדל נכדים בשקט, וזה מגיע לי ובטח מגיע להם. אין לנו בעיה להיות מתחת לאלונקה כמה שצריך, רק שיעבדו, שיעשו שהאזור הזה יהיה מקום שאפשר לחזור אליו. נגמרו השנים של הסבל, לא נחזור בשביל שיהיה עוד 'סבב' בשנה הבאה".

"מה נעשה עם 1,000 שקל?"

זהבה אבו (63) נולדה בשדרות. היא עובדת כסייעת בגן ילדים. מיום רביעי שעבר היא במלון. "התפנינו כי פחד בשדרות, גופות ברצפה. שכנים, קרוב משפחה, נהרגו".

ביום ראשון שעבר שבה מחו"ל. בתה וארבעת נכדיה גרים בשדרות. "כתבו להם להשתיק מזגן, לכבות אורות. גם לבן שלי היו מחבלים". בעלה של הבת כבאי.

"קנינו פה הכול", היא אומרת, "רק שהמדינה תדאג לנו. מה נעשה עם 1,000 שקל? אין לי מה להגיד להם. אני עם כדורים, רועדת מפחד, צריכה נפש בריאה, לראות את הילדים בחדר. יש לי שלושה פה ואחד בצבא".

היא לא רואה את עצמה חוזרת לשדרות. "הלב שלי כואב על החברים, על השכנים".

יהל פרג' השתתף בהכנת הכתבה