אחי יובל נפל בקרב בגיל 35, בשירות מילואים ביו"ש שהוקפץ אליו ב-7 באוקטובר אחרי הצהריים עם פרוץ המלחמה. ההורים שלנו היו בממ"ד כל השבת. המשפחה ביקשה לקבור אותו במקום שנולד וגדל בו, בקיבוץ רעים, שנמצא בחזית המלחמה בימים אלה.

בסוף טקס ההלוויה שלו, שהתקיים השבוע בחולון, נסעה המשפחה עם כמה חברים קרובים לבית העלמין ברעים, ותחת אבטחה ובחשכה מוחלטת נערך טקס הקבורה. בסוף הטקס, התיר לנו הצבא לעבור לכמה דקות בבית ולאסוף אלבומי תמונות וחפצים אישיים לפני שובנו. כשסיימנו, הורינו חזרו לדירה בתל אביב שהתפנו אליה מהקיבוץ.

יובל הוא אחד מ-299 חללי צה"ל ששמותיהם הותרו לפרסום עד עתה. אלה דברי ההספד שלי עליו:

יובל,

אהבתי להיות אחיך הצעיר, כה קרוב לגילך, שונה ממך ודומה לך. נהניתי מהתחרות התמידית שלנו: מי יותר טוב בספורט, מי נראה טוב יותר, ומי יותר חזק גופנית. פה בהלוויה אני מוכן להודות – היית בהחלט החזק בינינו. אבל אל תתלהב יותר מדי. בשבוע האחרון קראו לי יובל כמה פעמים, ולא מעט אנשים אמרו לי שאני צוחק, זז, ומתנהג כמוך. שמחתי על כך, כי אולי זה אומר שמשהו ממך נשאר איתנו, איתי.

אהבת מאוד כלבים. לעומת זאת, ביחס לבני אדם – תהית על מורכבות האופי האנושי. במהלך שירותך ביהודה ושומרון ראית אלימות וכוח ששנאת,  מתפרצים שוב ושוב מצד יהודים ומצד ערבים. האלימות התנגשה עם המוסר והערכים שהחזקת ודרשת מעצמך. אתה, יובל, תמיד היית טוב ודאגת לחיילים שפיקדת עליהם, כמו גם לחברים שלך.

הבית שלנו – רעים, הקיבוצים, המושבים והערים הסמוכים נכתשו ונחרבו. בשבת החלו להגיע לאוזנינו הידיעות על הקהילות ביישובים הקרובים אלינו שנרצחו; ולצד זאת, על חברי כיתות הכוננות וצוותי הביטחון שנלחמו והגנו על ביתם ועל חבריהם. גם אתה ואני נקראנו למילואים בשבת, כמו פעמים רבות לאורך השנים. שם גם קיבלתי את הבשורה על מותך, שיצא להגנת המדינה ולא שב.

אני מקווה שבחלוף התקופה נוכל להשיב ביטחון לתושבי העוטף ולכלל אזרחי ישראל, לתקן את שנהרס ולהמשיך לבנות. בתוך החשכה, אנחנו זקוקים לנקודת אור להביט בה ולפעול עבורה. אסור שהמוות שלך ושל חברינו יהיה לשווא. הוא חייב להוביל להכרעה בשטח לצד דיפלומטיה. הוא מוכרח להוביל לתקווה. אנחנו דורשים תקווה.

תחסר לכולנו, יובל.