אחרי 12 שעות בממ"ד, מירי גד מסיקה נאלצה להמר על חיי משפחתה. "או שאנחנו נשארים בממ"ד ונחנקים למוות, או שאנחנו מנסים לקפוץ מהחלון ולהימלט לממ"ד אחר. אנחנו גרים בקומה שנייה – זה היה מפחיד לקפוץ. פחדנו גם ממחבלים, שרק ממתינים שנקפוץ מהחלון ויירו בנו. בעלי ואני התלבטנו על זה כמה דקות עם הילדים (בני 9, 14 ו-15) ולבסוף קיבלנו החלטה לקפוץ מחלון הממ"ד. כולנו נחבלנו מהקפיצה. אחד הבנים שלי שבר את הרגל, אך בזכות זה ניצלנו".
שום דבר לא הכין את משפחת גד מסיקה מקיבוץ בארי לאירועים שהתרחשו בבוקר שבת 7 באוקטובר. מירי, יועצת שיווק עצמאית, ואלי – וטרינר במקצועו – התעוררו מקולות הפיצוצים. "לא הייתה אזעקה. הפיצוצים היו כל כך חזקים שחשבנו שמדובר ברעמים בהתחלה. יצאתי החוצה וראיתי מבול של טילים. כעבור כחצי שעה קיבלנו הוראה להיכנס מיד למרחבים המוגנים מחשש לחדירת מחבל. לא לקחנו איתנו שום דבר לממ"ד כי לא הבנו את חומרת המצב".
בני המשפחה נכנסו לממ"ד, סגרו את הדלת, וקשרו חגורה לידית הממ"ד, שאלי אחז בחוזקה. בינתיים החלו לשמוע יריות מחוץ לבית. "שמענו יריות ממקומות שונים וקבוצות הווטסאפ החלו להתמלא בהודעות: 'יורים עלינו!', 'איפה הצבא?'. נשים בקבוצת 'אימהות בארי' כתבו שנכנסים להן לבית ומנסים לפתוח את הממ"ד, יורים עליו, זורקים רימונים. כתבו שהצבא שלח צוות, אבל המחבלים השתלטו על הקיבוץ. ואז התחילו דיווחים על כך שהמחבלים מציתים את הבתים כדי להוציא מהם אנשים ורוצחים את מי שיוצא.
"חברה שלי כתבה שירו לבתה כדור בראש – תינוקת, עוד לא בת שנה. הכדור חדר לגופה וניקב לה את הריאות. בעלה נרצח מול עיניה. איכשהו, אני לא יודעת איך, היא הצליחה לחלץ את עצמה ואת שני ילדיה, בני 4 ו-6, כשהיא עם קליע בריאות.
"זו סיטואציה מחרידה בכל קנה מידה. אני לא מוצאת את המילים לתאר את המצב הזה. רצח זה דבר קטן לעומת מה שקרה בבארי. זה היה טבח. טבח שמתרחש במקביל ב-20 מוקדים שונים בקיבוץ, במשך שעות ארוכות, ואין מי שיושיע.
"ככל שעבר הזמן בממ"ד שמענו פחות ופחות חברים. פחות הודעות בווטסאפ. לא ידענו אם נגמרה הסוללה או שרצחו את החברים שלנו. בדיעבד מסתבר שהרבה מהם נרצחו או נחטפו. ישבנו בממ"ד, היה לנו טיפונת מים. הילדים התנהגו למופת. המחבלים הגיעו אלינו. שמענו צעקות בערבית. שמענו את אחד השכנים אומר להם בעברית 'קחו מה שאתם רוצים, רק תחוסו עלי'. ואז שמענו שיורים בו. אני לא יודעת מה איתו – הוא נעדר.
"בשלב מסוים הרגשנו שהתחילו לשרוף את הבניין שלנו. הציתו את הבית של השכן מלמטה. איכשהו הוא הצליח לברוח – אני עוד לא מבינה איך. הוא עבר לשכן שגר מעליו, בדירה הסמוכה לנו. המחבלים עלו אליהם. ירו להם בדלת הממ"ד. זרקו רימונים. הם קפצו מהחלון – קומה שנייה – עם שתי תינוקות".
ב-11:28 פרסמה מירי פוסט בפייסבוק: "השעות עוברות, הם טובחים בחברי הקיבוץ, מציתים בתים, אין צבא ואין כלום!! שמישהו יציל אותנו!!"
"סביב 12:00 מחבל עלה אלינו והצית את הבית. זרק רימון עם איזה גז בריח חריף שנכנס לנו לתוך הממ"ד. הממ"ד התמלא בעשן, ובגז הזה, והתקשינו לנשום. וכל הזמן יריות ופיצוצים. ראינו את המוות בעיניים. ממש נחנקנו. אלתרנו משהו – שמנו בד על הפנים עם תכשיר שיער של הבת שלי כדי להקל על הנשימה. כל מה שחצץ בינינו לבין המחבלים היה דלת הממ"ד. בעלי החזיק את הידית עם חגורה, ניסה גם לאלתר משהו עם סולם, ובסוף עלה על הרעיון שנשים שולחן ועליו ספרים עד גובה הידית כדי שלא יוכלו לפתוח אותה. הצעתי שנקפוץ מהחלון, אבל אלי אמר שיכול להיות שהמחבלים רק ממתינים שנקפוץ ויירו בנו. הוא הציע שנמתין עד שנרגיש שהדלת מתחממת יותר מדי. הוא ישב לידה כדי להרגיש אם היא מתחממת – עד שזה קרה, ואז פתחנו את החלון, סרקנו לחפש אם השטח נקי, וקפצנו חמישתנו מקומה שנייה, אחד אחרי השני".
אין בית לחזור אליו ????ובתוך כל ההתופת מזכירה לעצמי את הדבר הכי חשוב: הבית הפנימי שלי תמיד איתי. נלקק את הפצעים ונקום מחדש ???? אין אפשרות אחרת.
Posted by מירי גד מסיקה on Monday, October 16, 2023
"שכנינו, איילת ואיתן שחורי, ראו אותנו וצעקו שנבוא אליהם. נכנסנו לממ"ד שלהם. למזלנו, המחבלים לא נכנסו אליהם הביתה – רק ירו על הממ"ד מבחוץ. משפחת שחורי ניהלה חמ"ל מהממ"ד שלה. התקשרו למשטרה, למד"א, למכבי אש. זה לא עזר. אף אחד לא בא. הם גם הצילו שני ילדים שההורים והאחים הגדולים שלהם נפגעו והם נעדרים. הילדים התחבאו בשיחים עם טלפון. איילת ובתה ירון הרגיעו אותם ואמרו להם להיות בשקט. הן היו איתם על הקו כל הזמן, אמרו להם לא לקום. להישאר בשיחים.
"רק בסביבות רבע לשבע בערב, 12 שעות אחרי שנכנסנו לממ"ד – בבית אחר בכלל – הגיעו לחלץ אותנו. לצערי היו בזמן הזה משפחות שדיממו למוות ולא חילצו אותן. היינו בין הראשונים. החילוץ היה מאוד מפחיד. המחבלים היו מחופשים, חלקם לחיילים, חלקם לרוכבי אופניים – פחדנו שבמקום חילוץ נקבל מחבלים. נתנו לנו קוד שכשיגידו לנו אותו נדע לפתוח. כל פעם הקוד התחלף, פעם שם יחידה, פעם מספר.
"אלי ואני נשארנו כדי להמתין לגיסתי ולהוריי. תוך כדי זה אלי, שהוא וטרינר במקצועו, הבין שאין ציוד רפואי בכלל לטפל בפצועים המחולצים. היו הרבה פצועים ולא היה איך לטפל בהם. הוא רץ לקליניקה שלו בקרבת מקום כדי להביא תחבושות וציוד עזרה ראשונה, אבל לא היה שם כבר כלום.
"בסופו של דבר, באו חיילים ולקחו אותנו בהליכה שפופה לאיזה אוטובוס, ואז הגיעו מחבלים וריססו את האוטובוס. אני מספרת את זה עכשיו, ומבינה שוב שהכול נשמע כל כך לא מציאותי. ביום רגיל סיפור כזה על מחבל שמרסס אוטובוס מלא אזרחים ממרחק אפס לא היה יורד מהכותרות שבועיים, ועכשיו זה סיפור שאפילו עוד לא סופר בתוך כל הכאוס הזה. בנס איש לא נפגע, והאוטובוס יצא לדרכו. פינו אותנו לתל אביב, שם קיבלנו טיפול רפואי ראשוני. במיוחד הבן שלי ששבר את הרגל. שהינו כמה ימים בתל אביב עד שעברנו למלון בים המלח".
מירי במלון, והשיחה איתה מקוטעת, כי היא עסוקה באינספור דברים. גיוס משאבים לשיקום הקיבוץ, טיפול בילדים, ניסיון לשחזר דברים שנשרפו בביתה, עזרה לבנה שכל רגלו מגובסת, עזרה לחברים שיקיריהם נעדרים או נרצחו. היא מדברת ברוגע ומדגישה את כיסופי החיים החזקים שלה ושל חבריה.
"בארי זה אימפריה. קיבוץ שיתופי, עשיר, חזק. אנחנו נשקם אותו – זו בכלל לא שאלה. הבעיה שאנחנו רגילים להיות תמיד בצד הנותן, ולא יודעים להיות בצד המקבל. לא מתלוננים אפילו שעברנו את הגיהנום הזה ויותר מ-100 מחברינו נרצחו. כל יום אנחנו מתבשרים על שמות חדשים. כמו סיוט שלא נגמר. ואתה יודע מה, אני בטוחה שמשאלותיהם האחרונות כלפי מי ששורד היו שנביא עוד חיים. שרדנו כדי להביא חיים, להעצים את החיים. לבנות את בארי מחדש".
היא מרעיפה שבחים על ההירתמות של החברה האזרחית: "בעלי המלונות, המתנדבים, אנשים באים, תורמים מהזמן שלהם, מהכסף שלהם. הלכידות החברתית הזו מחזקת מאוד. רק לא ברור לי איפה המדינה בתוך כל זה. אנשי פיקוד העורף נזכרו להגיע אלינו רק אחרי ארבעה ימים".
היא מבקשת מהציבור להירתם לבנייה מחדש של קיבוץ בארי. לתרומות ניתן ללחוץ כאן או להפקיד כסף לחשבון הבנק של קיבוץ בארי. שם החשבון: קיבוץ בארי / בנק לאומי / מספר סניף: 800 / מספר חשבון: 83982053
