מלון הרודס בים המלח התחיל בשבוע האחרון להתמלא במפונים, בעיקר מהערים שדרות ואופקים. כבר בשבוע שעבר הגיעו לכאן כ-70 מבוגרים ו-40 ילדים משדרות, המתגוררים בשכונה אליה פלשו המחבלים.

אל חדר המצב של מרכז החוסן שדרות, שהוקם במלון, מגיעות תרומות רבות- בגדים, ציוד לתינוקות, ספרים, משחקים. מגיעים גם אזרחים שמציעים למפונים שירותי כביסה, משקפיים, טיפול רפואי בכל הצורות והסוגים. מתנדבים מהמועצה האזורית תמר הסמוכה, ש"שנים של תנועות הנוער מהאזור ומורות חיילות המשרתות במועצה הגיעו להפעיל את הילדים.

על הכל מנצחת רונית אדרי (53), היא בעצמה מפונה משדרות שהגיעה ביום רביעי שעבר למלון עם משפחתה, ובימים האחרונים התנדבה להיות אחראית הקהילה של מפוני שדרות לים המלח, לאחר שהאחראי הקודם גויס בצו 8.

"יש פה תרומות שאנשים הביאו מכל הארץ. ביגוד לילדים, ציוד ואוכל לתינוקות, היגיינה, ממתקים, חטיפים. הגיעה משאית של גלידות, הגיעו כרטיסי מתנה מפוקס כדי שאנשים יקנו בגדים. אנשים תורמים בכמויות אדירות. אנחנו רואים את עם ישראל בתפארתו".

את המדינה קשה לראות, היא אומרת, אבל כן יש נקודות אור גם מהכיוון הזה. "יש פה חבר'ה מפיקוד העורף ועובדות סוציאליות מהרווחה, ממרכז החוסן, שנמצאים פה ועובדים קשה. אני באמת מאמינה שהמדינה מתחילה, באיחור אומנם אבל כן, להיכנס לאירוע".

"שמענו יריות, ואז צעקות – 'תעזרו לנו', יש גופות על הרצפה, חשבתי שאנחנו נמצאים בסרט"

המפונים, היא מספרת, הגיעו במצב מאוד קשה. "יש פה ילדים שלא מוציאים מילה כבר שבוע, הורים שלא מצליחים לא לבכות, ילדים ואפילו נערים שלא מסכימים לעלות לחדרים לבד, ללכת לשירותים לבד, להתקלח לבד. אנחנו כל הזמן מקבלים פה אנשים מבוגרים וילדים, גם באמצע הלילה, שלא מצליחים לישון או שמתעוררים בצרחות, שלא יכולים לאכול, שכל הזמן עדיין שומעים יריות או צעקות בערבית, שלא מצליחים לתפקד".

"מה לא עברנו", היא עונה בחיוך מהול בעצב לשאלה הפשוטה- 'מה שלומך?'. "הגענו לפה ביום רביעי שעבר, באנו באופן עצמאי עם הרכב שלנו. אבא שלי, שהוא מבוגר, היה אצלי לחג. הוא בכלל משלומי, בצפון, והוא בעצם 'נתקע' אצלנו. עד שהצלחנו להחזיר אותו הביתה ביום ראשון, עכשיו גם הוא מפונה". בנה הקטן, היא מספרת, נמצא במלון אחר עם אשתו ובתו התינוקת, ובנה הגדול נמצא עם משפחתו איתה במלון. "אנחנו בינתיים פה, הכל בסדר ברוך השם, אבל איך חוזרים?", היא שואלת. שאלה שפעם נשמעה תמימה, והיום עומדת חסרת תשובה באוויר.

ליד הבית שלה, מספרת אדרי, היה טבח, אליו היא ומשפחתה היו עדים. "ממש מול החלון שלנו היה מיניבוס של מבוגרים מהעיר שהיה אמור לנסוע לחופשה בים המלח ועצר לאיסוף. הגיעו מחבלים, והם פשוט טבחו בהם. בכל מי שהיה שם. אני חושבת שלפחות שמונה נהרגו".

חדר המצב של מרכז החוסן שדרות במלון הרודס בים המלח (צילום: הדס יום טוב)

"אני והבן שלי ראינו הכל", היא מספרת, והדמעות זולגות תוך כדי דיבור. "שמענו יריות, ואז צעקות- תעזרו לנו, יש גופות על הרצפה. הבן שלי, שמתנדב בחברת קדישא, יצא החוצה. אני יצאתי אחריו להבין מה קורה. פתאום אנחנו רואים- גופה אחרי גופה. אדם עם אופנוע זרוק על הרצפה, את הנהג מת, שורה של אנשים ירויים, אחד על השני, נהרות של דם. זה היה מחזה סוראליסטי. חשבתי שאנחנו נמצאים בסרט, משחק מחשב. זה נראה משהו לא מהעולם הזה, לא מהמציאות".

"מחבלים פרצו לנו לבתים, זה כאילו הם פרצו את כל הגדרות וחדרו לנו לתוך החיים. איך אפשר לחוש ביטחון שוב?"

חוץ מהיותה תושבת שדרות, אדרי עובדת כמזכירה בקיבוץ בכפר עזה, בו נרצחו לפחות 52 חברים, ולפחות 20 נוספים נעדרים. "בכפר עזה חצי מהקהילה הלכה", היא אומרת ומוסיפה לדמוע. "חצי מהחברים שלי הרוגים, או שהילדים הרוגים, החצי השני חטופים. אני לא יודעת איך חוזרים לשם, אני לא יודעת איך אני מסתכלת לחברים שנשארו בעיניים. אם בכלל נחזור לכפר עזה, אם תהיה כפר עזה, אם נעמוד על הרגליים. הכל אם".

"הכוח שלי הוא בעשייה בינתיים, רק ככה אני לא מתפרקת", היא מעידה על עצמה תוך כדי שהיא מסדרת כרטיסי מתנה שנתרמו, לפי מספר הנפשות במשפחות התושבים הנמצאים במלון. "אני חושבת עליהם (החברים מכפר עזה) כל יום, כל היום. גם על אלה שהלכו, שהיו יקרים מאוד לליבי, אבל בעיקר על אלה ששרדו. מה עובר להם בראש? מה עובר על הילדים? את חלקם אני מכירה מהיום שנולדו. מה עם הילדים המתוקים שאלוהים יודע איפה הם עכשיו? האם הם ישנים, האם הם אוכלים, האם פוגעים בהם? מה החיות האלה עושות להם? מה הם עושים לבנות?"

משחקייה לילדים מפוני שדרות במלון הרודס בים המלח (צילום: הדס יום טוב)

"ואלה שנשארו, אלוהים יעזור. אני כל הזמן שואלת את עצמי- איך מספרים לילדים האלה האלה שחצי מהגן שלהם לא יחזור? איך מספרים לילדה שלא יודעים מה עם החברה שלה, שהיא בעזה? איך בכלל מתמודדים עם דבר כזה? אני מסתכלת בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, מבינה שחצי מהאנשים שם כבר לא איתנו".

"כל היום עולים שם סרטונים, מנסים לזהות חטופים", היא אומרת על קבוצת הוואטסאפ המדוברת. "אביחי הבעל של הגר (הגר ברודץ, שנחטפה עם שלושת ילדיה לעזה) העלה סרטון באנגלית וביקש לשלוח לאנשים בחו"ל. רואים אותו עומד שם בקריה, בגשם, בוכה. אני ראיתי לא הצלחתי לנשום. זו הייתה, עד לפני רגע, הגר מהקיבוץ, הילדים. כפר עזה זו קהילה תוססת. מה נשאר עכשיו? מה יישאר?"

הבן שלה, שמתנדב בחברה קדישא, הקדיש את עצמו לאיתור משפחות הנרצחים שראה שנטבחו מול חלונם. "הוא מחפש את הקרובים של האנשים שראינו. הוא מגיב לאנשים, ראיתי אותה, היא נהרגה. ראיתי אותו, הוא נהרג. זה הורס אותו, הוא ממשיך, הוא יודע שאם זה היה המשפחה שלו הוא היה רק רוצה לדעת".

"גידלתי את הילדים שלי תחת טילים, ועכשיו אני מגדלת נכדים תחת טילים. זה חייב להיגמר"

אדרי מספרת שכבר שבוע וחצי שהיא לא ישנה. "אנחנו מנסים איכשהו להעביר את היום", היא נאנחת וצוחקת מעין צחוק עצוב. "אבל זה יגמר מתישהו- ימים, שבועות, חודשים, זה יגמר", היא מנחמת את עצמה, ושוב מסתייגת. "המלחמה שלנו תהיה אחר כך. איך חוזרים לשגרה, איך חוזרים לשם, מכל הבחינות. גם מבחינה נפשית, גם כלכלית. לקסאמים איכשהו "התרגלנו". אבל שמחבלים פרצו לנו לבתים, הגיעו אלינו לכביש הראשי, זה כאילו הם פרצו את כל הגדרות וחדרו לנו לתוך החיים. איך אפשר לחוש ביטחון שוב, אחרי דבר כזה?"

"הנכדה שלי, בת 8- כבר ילדה גדולה, אבל היא לא מסכימה להתקלח לבד. היא לא מוכנה להתקלח עד שמישהו ממש עומד איתה במקלחת. היא מבקשת שנבוא איתה לחדר, מתעוררת בלילה. אין לי קצה חוט אפילו איך משפרים את המצב הזה, איך מתמודדים".

מהמדינה היא מבקשת, בעיקר, שיחזירו את הבית שלה להיות מקום מוגן. "קודם כל, שיטפלו בחמאס פעם אחת ולתמיד. במשך שנים אנחנו סובלים מזה, אבל אחרי דבר כזה… זה חייב להיגמר. אף אחד לא יחזור לשם אחרת. אני מאוד מקווה שהמלחמה הזו תהיה עד הסוף, שיהיה אפשר לחזור. אני גידלתי את הילדים שלי תחת טילים, ועכשיו אני מגדלת נכדים תחת טילים. זה חייב להיגמר".