אשקלון ספגה מתחילת המלחמה כ-1,040 רקטות, 25% מהרקטות שנורו לשטח ישראל.  היום הוכרה כיישוב ספר לעניין הפיצויים בלבד, אבל להחלטה אין השפעה על עלויות המיגון והקמת חדרים מוגנים.

340 זירות נפילה זוהו בעיר, 180 מהן היו פגיעות ישירות. אחת מהן הייתה בבית משפחת פרשווין. "בני ארתור הבין שצריך להתרחק מהקיר", מספר האב דימה. "בטיל הראשון הייתה אזעקה. בשני לא. ישנו, ברור שאין ממ"ד, ואין מדרגות כי זו קומה ראשונה. אם היינו במיטה היינו מתים". בזכות ההבנה של ארתור שקיר הבטון בבית יגן עליהם במקרה של פגיעה, ישנו בני המשפחה על מזרנים בסלון. הרסיסים פגעו בקיר הבטון.

ארתור פרשווין. אביו דימה: "הוא הבין שצריך להתרחק מהקיר ולישון בסלון. אם היינו במיטה, היינו מתים" (צילום: דוד טברסקי)

למרות התושייה של ארתור, את הפגיעה המוחלטת לא יכול למנוע בלי מיגון. אחיו ואחותו הצעירים נפגעו כשחתיכות מהתקרה ומהקיר נפלו עליהם. "הייתי בשוק והתחלתי לצעוק את השמות של האחים והאחיות", מספר ארתור, "שמעתי את כולם, ואז הגיע אבא". מהר מאוד הבין דימה שהילד הקטן נפגע בראש והבת באוזניים. המכונית הראשונה שהגיעה ואספה אותם לבית החולים ברזילי הייתה מכונית אזרחית. כוחות ההצלה הגיעו אחר כך. ארתור מספר שבלילות יש לו סיוטים והוא בקושי ישן.

בינתיים, במקלט לא רחוק, גרים הילדים שהיו מאושפזים כמה ימים בבית חולים, חוששים לצאת למקום מרוחק. פנו אליהם כל מיני גופים – ביטוח לאומי, אנשי טיפול בבית החולים, העירייה, אבל אף אחד לא דואג מאל"ף עד ת"ו. דירה להשכרה הוא לא מוצא, טוען שהמחירים של הדירות עם הממ"ד עלו פי 3 מאז תחילת המלחמה. אחד השכנים גנב דברים מהבית ההרוס. האופנוע הלך.

לובה. נאבקת 5 שנים מול העירייה שימגנו או יפנו אותה ואת בעלה (צילום: דוד טברסקי)

לובה ולאוניד הם השכנים בבניין. לובה הייתה בסלון ולאוניד בחדר השינה כשהיה הפיצוץ. כל הבניין רעד והחלונות נשברו. אבל לא מפנים אותם. לובה נאבקת 5 שנים מול העירייה שימגנו או יפנו אותם. לאוניד חושש שלא יתנו פיצוי, וגם חושש להיות בעיר, אבל לא יכול לצאת ממנה, כי צריך אותו בעבודה. 10 ימים אחרי שהפכו לעקורים, הם מסתובבים באזור כלא מאמינים.

דפנה ביטון. "אי אפשר לפנות 162 אלף איש, אבל את החלק הדרומי, מי שללא מיגון, צריך לפנות" (צילום: דוד טברסקי)

הבת של דפנה ביטון, מנהלת אגף נוער וספורט בעיר, נחתה מטיול בחו"ל יום לאחר תחילת המלחמה ישר למילואים כקצינה במודיעין. "לא ראיתי אותה עדיין", מספרת ביטון, "לא הייתי באף הלוויה לא הייתי בניחום אבלים. אנחנו לא עוצרים שנייה לחשוב, אין מקום לרגשות, משערת שיהיה אחר כך". ביטון מנהלת את אחד מהחמ"לים שמפעילה העירייה לטובת חלוקת מזון, צעצועים ומזרנים למי שנשאר בעיר, וצריך.

ביטון אומרת שהעיר היא עיר רפאים. "העסקים סגורים, לפחות רבע מהתושבים עזבו. אי אפשר לפנות 162 אלף איש, אבל את החלק הדרומי, מי שללא מיגון, צריך לפנות". היא והמתנדבים בחמ"ל שהו לפני כמה לילות שעה וחצי בממ"ד, מחשש לחדירת מחבלים.

מתנדבים אורזים חבילות מזון. ביטון: "אורזים ומחלקים אוכל, מחלקים חבילות עם ציוד יצירה והפגה למקלטים. אלפי מנות כל יום, ואנשים מחכים" (צילום: דוד טברסקי)

אחריות העיריות היא על המקלטים הציבוריים, אבל במצב המלחמה הנוכחי מביאים בחשבון גם את המשותפים. "יש מאות מתנדבים מ-7:30 עד הלילה. אורזים ומחלקים אוכל, מחלקים חבילות עם ציוד יצירה והפגה למקלטים. אלפי מנות כל יום, ואנשים מחכים". הרוח במטה גבוהה, אנשים מקבלים כתובות ויוצאים להביא לאנשים, רובם קשישים, ארוחת צהריים.

אברהם. "הפחד לא עוזר" (צילום: דוד טברסקי)

אברהם יושב מחוץ למקלט שציירו עליו חניכי השומר הצעיר את אימו של אברה מנגיסטו, אגרנש, כשהיא מחזיקה עוגה לכבוד יום הולדתו ה-6 בשבי חמאס בעזה. עברו מאז שלוש שנים. "צריך פשוט לא לפחד, זה לא עוזר", אומר אברהם. "אם כתוב לך – כתוב לך". הוא עלה ב-2016. מאז גר באשקלון. בבניין שלו אין מיגון, אבל הוא לא רץ למקלט הציבורי. "הפחד לא עוזר".

גרפיטי של אברה מנגיסטו על מקלט באשקלון (צילום: דוד טברסקי)

אגרנש לא רוצה לדבר. היא דיברה מספיק. עברו 9 שנים, והבן שלה עדיין בעזה. היא נפגשה עם האפיפיור, עם הצלב האדום, הייתה בסיבוב בארצות הברית לדבר עם הקונגרס. כלום לא עזר. רק בשנה שעברה שלח חמאס אות חיים ממנו. שנים הם עמדו מול כל הממשלות, מול העולם, לזעוק שאדם עם מוגבלות מוחזק בשבי – והעולם שתק. אגרנש מאמינה באלוהים, אולי משם תבוא ישועה.

שלי (מימין) ואוראל שטרית. אוראל: "אני שומעת אנשים מדברים בעד אחדות, אבל נזכרת שכחברה לא היינו עם אברה" (צילום: דוד טברסקי)

"איך ששמעתי שיש חטופים, אמרתי 'וואו, יהיו לאברה עכשיו חברים?'", אומרת אוראל שטרית, פעילה ב'סופרים את אברה'. "לצערי, זה נהיה פופולארי לדבר על שבויים, ובלי האסון הזה לא היה ממונה מתאם שבויים ונעדרים. אני שומעת אנשים מדברים בעד אחדות, אבל נזכרת שכחברה לא היינו עם אברה. ועכשיו וקיבלנו משהו אחר, לא דאגנו לארבעה חטופים – קיבלנו את זה פי מיליון.

"באשקלון יש ניצול ציני של המצוקה. אני רואה את ראש העיר בכנסת זועק על מחסור במיגון. על מה אתה זועק? יש כסף שקיבלת במסגרת הסכם גג. אתה יודע שיש 40 אלף תושבים בלי מיגון, איפה האחריות שלך?

"המדינה אישרה את הכסף לחיזוק בניינים בעיר בהחלטת ממשלה. כל שנה עד 2027 צריכים להשקיע 50 מיליון שקלים בהתחדשות עירונית, אבל זה לא קורה כי ראש העיר לא לוחץ, וגם את הממשלה זה לא מעניין. החלטת המיגון לא מתייחסת לדיור ציבורי. אין להם פתרון.

"כשיש אזעקה, אימי, אחותי שלי ואני רצות ויורדות שתי קומות למטה ונצמדות לקיר פנימי. העיקר לא להיות קרובות לפתח למעלה. המקלט זה לא מקום שאפשר לשהות בו לאורך זמן".

"בחדירות מחבלים ננעלנו בבתים", מספרת שלי. "התחבאנו ליד הדלת ופיקוד העורף יצא מנקודת הנחה שיש לנו ממ"דים אז אפשר להישאר בהם – אבל לנו אין. נותנים לך להחליט מה יותר גרוע. אז לפחות אני הכי גבוהה בבניין, וכל הזמן שחיכינו העברנו את כל התסריטים בראש. עכשיו, כל הזמן מישהי מאיתנו ערה. זה ככה אצלנו עוד מלפני לפני צוק איתן. אנחנו עושות משמרות בכל מיני שעות. מחביאות סכינים בכל מיני מקומות למקרה שמשהו יקרה".

נסטיה. "כשזה יסתיים, משהו צריך להשתנות באופן מהותי באזור הזה" (צילום: דוד טברסקי)

"אנחנו נשארים פה כי כבר ביום הראשון התחילו להיות חוסרים במוצרים בעיר", אומרת נסטיה, בעלת המכולת בשכונת נווה אלונים, הקרובה ביותר לעזה. "אני פה כדי שאנשים יוכלו לקנות לחם ודברים בסיסיים, בעיקר מבוגרים שנמצאים מסביב ולא מתפנים, הרבה דוברי רוסית שצריכים אותנו. אני מרגישה אחריות שהחנות תהיה פתוחה. זה סבב אלים הרבה יותר מהקודמים – שבוע וחצי אחרי האסון ואני עדיין בהלם וזעזוע ממה שקרה, זה לא משתחרר ממני. דבר אחד ברור לי היום – כשזה יסתיים, משהו צריך להשתנות באופן מהותי באזור הזה. אני חייבת את זה לילדים שלי".

נטלי וזוהר. "מה שיהיה יהיה. העיקר שיש לילדה חוויה טובה" (צילום: דוד טברסקי)

נטלי, אימא של זוהר (5.5), באה לאסוף אותה מהפעילות, וזוהר לא רוצה ללכת. כשנטלי עובדת במטבח של בית החולים ברזילי, היא יודעת שזוהר במרחב הבטוח והעוטף שמפעיל קיבוץ המחנכים העירוני של 'דרור ישראל' בעיר, בשיתוף העירייה ובית החולים. "אני לא לוקחת קשה את המצב", היא אומרת, "מה שיהיה יהיה. העיקר שיש לילדה חוויה טובה".

רוני, יואב עדי ויתר חבריהם לקיבוץ המחנכים הצליחו להתארגן לפעילות חינוכית והפגתית עם תוכן למגוון ילדים. הם מתורגלים בהתגייסות הזו, ונטועים בעיר ובלבבות תושביה. "אנחנו שנים גרים בעיר", אומרת רוני. "ושנים עושים פעילות חירום במקלטים כשמערכת החינוך מנוטרלת בגלל סבבים". אבל המלחמה הזו שונה. בגלל החשש מחדירות מחבלים, אין פעילות במקלטים הציבוריים.

"מי שהצליח להוציא את הילדים מהעיר, עשה את זה. יש פה 40 אלף איש בלי מיגון, זה מטורף. אתמול עשיתי סבב בין המקלטים הציבוריים. יש אנשים שישנים במקלטים, חוששים מחדירת מחבלים". מיוזמתו עבר יואב בין המקלטים וערך רשימה מסודרת של הליקויים שדורשים תיקון. אחר כך רכש תרופות עבור קשישים שחוששים לצאת מהבית, ואז הכין את הפעילות עבור הילדים ליום הבא.

"הילדים יודעים שההורים שלהם עושים עבודה חשובה", אומרת רוני. "זה נותן משמעות, אבל אי אפשר רק לגונן עליהם. בסרט שראינו אתמול היה יירוט מעל מקום הפעילות, אז אמרנו להם שהבומים הם מהסרט וגם קצת מבחוץ. כל פעם שהם מתגעגעים להורים, הם באים ומתיישבים על המדריכים. היה ילד אחד שאמרתי לו שזה בסדר לפחד וגם אני לפעמים מפחדת, ובאמת אחרי כמה דקות הוא בא ואמר לי שהוא מפחד".

גיל עם ילדיו דניאל וליה. "זה נותן תחושה טובה שיש מסגרת. אנחנו יכולים לצאת מהבית, וזה עוזר לעבור את התקופה הקשה הזו. זה אוויר" (צילום: דוד טברסקי)

"אימא מצילה חיים", אומר דניאל (10.5) על אימו הרופאה בבית החולים. ביחד עם אחותו ליה הוא מבלה בפעילות מאז יום ראשון. "יש מצב ביטחוני לא פשוט, אזעקות, יש גם מחבלים ודברים כאלה, ואנחנו צריכים לא להפריע לאימא. ופה כייף, באים לפה אנשים שעושים פעילויות". האבא גיל שהגיע לאסוף אותם בתום הפעילות אמר: "זה נותן תחושה טובה שיש מסגרת. אנחנו יכולים לצאת מהבית, וזה עוזר לעבור את התקופה הקשה הזו. זה אוויר".