מאתגר לכתוב על ספורט בימים הקשים האלה. מאתגר לכתוב על רוח ספורטיבית, כשרוחות המלחמה מאיימות על קיומנו, כשסיפורי אבל על ספורטאים ואוהדים ממלאים את מדורי הספורט. בימים רגילים "ספורט הוא החיים" של שחקנים, אוהדים, עיתונאים וכל מי שספורט זורם בנשמתו, אבל אלה לא ימים רגילים והחיים הם כבר לא אותם חיים.
מאז בוקר שבת ה-7 באוקטובר הספורט נכנס לפרופורציות אחרות ובעיקר איבד ממשמעותו. ויכוחים אמוציונליים בין אוהדים נראים פתאום ילדותיים. דיונים על גדולתם של ספורטאים נראים חסרי חשיבות. תהיות מדוע המאמן הזה החליף את השחקן ההוא בדקה ההיא נראים ממש מטופשים. לכתוב על תרגיל שמגיע מה "WEAK SIDE" כשכל הגוף שלך חלש. מה זה משנה כמה פעמים מהלך ספורטיבי עצר את נשימתי, כשבימים האלה אני מתקשה לנשום.
הספורט הישראלי תמיד היה קרקע פורייה למונחים ומטאפורות מלחמה כמו: "לתקוף", "להפציץ", "להילחם", "לכבוש"… פתאום השימוש במילים האלה, שיובאו מזירת הקרב לזירת הספורט, נשמע מנופח, מוגזם ולא רלוונטי. המטאפורה של הספורט הפכה למציאות והכניסה את הספורט לפרופורציות אחרות. ספורט הוא כבר לא החיים. החיים הם החיים. הספורט חזר להיות משחק, שאין כוח או חשק לשחק בו כרגע.
***
את מקומו של המשחק תופסים כרגע דברים, שמסביב למשחק. מסביב למשחק יש אכזבה של אוהדי כדורגל ישראלים מקבוצות בליגה האנגלית שקבוצתם לא גינתה את החמאס. מסביב למשחק יש את פלויד מייוות'ר, שהטיס לישראל במטוסו הפרטי ציוד ללוחמי צה"ל וארגן הפגנה פרו ישראלית בארה"ב. מסביב למשחק יש כעס של אוהדים על שחקני כדורגל ערבים ישראלים שלא התבטאו כנגד הטבח של חמאס. מסביב למשחק יש את אלכס שרמן, אבא של החייל החטוף, רון שרמן, שפנה ללאו מסי שיעזור בשחרורו. כשזאת המציאות שמסביב למשחק – אז אין שום פלא שהמשחק נראה חסר משמעות.
מסביב למשחק יש גם קהילות אוהדים, שאיבדו חברים במלחמה. קהילות שלמות, שהולכות להלוויות בחולצות בצבע הקבוצה האהובה על המת, כדי לתמוך במשפחות השכולות ולחזק אותן. קהילות האוהדים נבנו וגובשו סביב המשחק וסביב הקבוצה אבל עכשיו הן משתפות פעולה למטרות אחרות. לתמיכה מורלית, לסולידריות חברתית, לאסוף ולרכז תרומות למשפחות מפונות ולשחק עם הילדים כדי לרומם את רוחם.
מסביב למשחק יש ספורטאיות וספורטאים, שנרתמו למאמץ הלאומי בשתי דרכים: הם מגיעים למשפחות המפונות מעוטף עזה ומחזקים אותם. הם מבטלים את המחיצות בין הספורטאי לאוהד ופשוט נמצאים שם בשביל הילדים. מעניקים להם כמה רגעי שמחה ואושר. זירה נוספת שהספורטאים הישראלים לוקחים בה חלק משמעותי היא ההסברה הבינלאומית.
לערן זהבי יש יותר מ- 400 אלף עוקבים ברשתות החברתיות. לדני אבדיה יותר מ- 200 אלף. השניים, כמו ספורטאים וספורטאיות ישראלים נוספים, מנצלים את הפלטפורמות כדי לעזור בהסברה הישראלית. חלק גדול מהעוקבים שלהם לא ישראלים והשיתוף של הספורטאים חשוב גם להסברה בינלאומית וגם לחיזוק החוסן הלאומי המקומי.
***
אין משמעות למשחק בימים האלה, אבל יש משמעות גדולה למה שיש מסביב למשחק ולמה שהספורט מסמל. אם אלה אוהדים – אז הוא מסמל את הקהילתיות ושותפות הגורל. אם אלה השחקנים – אז הוא מסמל את שגרת החיים שנלקחה. אם אלה ספורטאים חובבנים – אז הוא מסמל את החופש. אם אלה אנשים שפשוט אוהבים ספורט – אז הוא מסמל את האסקפיזם הרגעי שהספורט מעניק. אסקפיזם ממציאות שפשוט אי אפשר לברוח ממנה.
בימים האלה הרבה דברים שנראו לנו חשובים איבדו את משמעותם. למשחק עצמו אין משמעות אבל לכל מה שנבנה מסביב לספורט עדיין יש.
