בני שלוש משפחות ממטולה, עולים ותיקים מחבר העמים, גרים יותר משבוע במרכז הסמינרים בקיבוץ רביד בגליל התחתון. הם הגיעו למטולה לפני יותר מ-30 שנה, עברו בה מלחמות ומבצעים, ונשארים בה מאהבת הצפון. הפעם, הם מבינות שהמצב שונה. כמי שגרים ביישוב קטן שבקצה הצפוני שלו יש שער שנפתח ישר לתוך לבנון, אסון 7 באוקטובר טלטל אותם והותיר בהם סימני שאלה כבדים לגבי היום שאחרי.

"עכשיו הכול טוב כי מארחים אותנו יפה", אומרת ילנה זרצקי, שהגיעה לקיבוץ עם בעלה איגור וכלבתם ניקול. "אני רק דואגת שעוד שבועיים יגידו שזהו, ונצטרך לשלם על הכול. זה מה שהכי מלחיץ אותי כרגע, כי אין לנו מאיפה לשלם על זה. מיד כשהגעתי לפה אמרתי שאני מוכנה לבשל, לנקות ולעזור בקיבוץ במה שצריך".

"אני לא דואג", אומר איגור. במלחמת לבנון השנייה הם גרו במשך חודש וחצי במושב בדרום רמת הגולן, והזיכרון מותיר בו אופטימיות. תחושת הבטן שלו אומרת שהפעם האירועים יימשכו עוד זמן רב. "אנחנו נצליח להתמודד עם הכול. חודש, חודשיים, כמה זמן שזה ייקח".

הם עלו לישראל מבלארוס ישר למטולה. לרביד הם לקחו איתם את רוב ארון הבגדים, התרופות וכמה משקאות. יחד איתם הגיעה שכנתן מאיה פישנזון, אישה בעשור העשירי לחייה, שעלתה לארץ מאוקראינה. "אני בכלל לא רציתי לצאת", היא אומרת. "לאן ייקחו אותי? מה יהיה איתי? בגיל שלי אלו שאלות קשות מדי. אני מאוד קשורה לבית שלי. לחיות שלי. איך אני אשן על מזרנים במתנ"ס?"

לאחר שכמעט התייאשו, הצליחו ילנה ואיגור זרצקי לשכנע את פישנזון לבוא איתם ברגע האחרון. הם חיפשו מקום שיאפשר להם להלין את החיות שלהם, וכך הגיעו לקיבוץ. "אנחנו פה ביחד, כמו משפחה אחת", אומרת ילנה. "לקחנו את כל הבית, אבל החתולה של מאיה הייתה צריכה להישאר. היא קצת חתולת רחוב, ואי אפשר פשוט לתפוס אותה. עוד לא חשבנו על איך היא תאכל".

זרצקי מאמנת החלקה אומנותית רבת ניסיון, שעבדה ואימנה במרכז קנדה, ובין תלמידיה היו גם שני ילדיה, רומן ואלכסנדרה, המחליקים המעוטרים ביותר בתולדות ישראל, שכבר השתתפו בשתי אולימפיאדות. גם בנה של פישנזון הוא מחליק ומאמן עטור פרסים. הילדים שלהם נמצאים בארצות הברית ודואגים להם מרחוק. "עד עכשיו יש בלגן גדול – איך מפנים, לאן מפנים", אומרת זרצקי. "יד שמאל לא יודעת מה עושה יד ימין". היא טוענת שהיציאה ממטולה לקחה כמה ימים, אף שהמצב החריף וגם היום עדיין מתפנים אנשים.

"במשך שבוע היינו סגורים בחדר ביטחון עד שאי אפשר היה יותר", מספרת נטלי בלגודטניי, עו"ד עם משרד פרטי בקריית שמונה, שהגיעה לרביד עם ילדיה סופי ודוד. היא הגיעה לקריית שמונה בתור ילדה קטנה, ובהמשך כשהקימה משפחה עברה למטולה. "עברתי פה את כל המלחמות של 30 השנים האחרונות. אני זוכרת איך במבצע ענבי זעם ב-1996 פינו אותנו לאשקלון. במלחמת לבנון השנייה במשך חודש וחצי הייתי בגולן".

היא מספרת שכל תושבי מטולה חיים בתודעת 'הקו הראשון', ומוכנים בכל רגע נתון שיכריזו על היישוב שטח צבאי סגור. "מי שחי שם כל החיים לא חושב על זה ביום-יום. מתרגלים. אבל תמיד נשארת הפוסט-טראומה שמתבטאת בכל טריקת דלת". כשיצאה מביתה, השאירה את שני הכלבים שלה בפנסיון של מושב כורזים. את חתולת הספינקס הקטנה נלה לקחה איתה. "החתולה דורשת המון טיפול – מקלחות, ציפורניים", אומרת סופי, תלמידת כיתה ו' שצמודה לחתולה כל הזמן. "העור שלה מאוד רגיש וצריך למרוח עליו משחה, ואסור לה להיות בשמש. לקחתי איתי גם כמה טושים וצבעים כדי שאוכל לצייר".

"מאוד מטריד חוסר התמיכה של המדינה", אומרת נטלי. "אין חקיקה מוסדרת ביחס לפיצוי מעבידים בתקופת מלחמה. לרוב זה קורה בצו אחרי המלחמה. אבל כרגע אני צריכה לשלם לעובדים ואולי בהמשך יפצו אותי, לא במלוא הסכום, ואין לדעת מתי. המשרד שלי סגור – אבל ההוצאות השוטפות ממשיכות".

"אני פשוט לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות במדינה החזקה שלנו", אומרת שכנתה ילנה ספוז'ניקוב. הנכדים שלה בצבא, ואף שהיא לא בבית כבר שבוע, הראש שלה נמצא בעיקר במראות הקשים שעלו מעוטף עזה. "כמה זמן דבר כזה תוכנן?", היא אומרת בדאגה, כעס והלם. "איך אפשר היה להכניס כל כך הרבה כלי רכב חופשי דרך הגבול? הייתה פה בגידה? אני לא מצליחה לתת לזה הסבר אחר. איך אפשר היה לחכות 10 שעות עד שיבואו חיילים?!" היא מרימה את ידיה באוויר בייאוש. "אצלנו במטולה יש כוח צבאי שלם שמגן עלינו, חיילים שלנו מול כל עמדה שלהם. אם היינו צריכים לחכות 10 שעות, אף אחד לא היה נשאר בחיים".

היא לקחה איתה את הכלבה לורה, אבל לבה שבור על שמונה חתולים שהייתה צריכה להשאיר מאחור, כי אין לה אפשרות לקחת אותם כרגע. "לא נוכל לחזור לבתים לפני שיהיה לנו אמון מלא בכוחות הביטחון שיצליחו לשמור על החיים שלנו. חיזוק הגבול, הרחקת הגבול. לא יודעת. אבל האמון נשבר. אנחנו מרגישים לבד".

"אני לא אעזוב את מטולה", קובעת בלגודטניי. "אני מאוד אוהבת את היישוב. היו לנו 17 שנות שקט, ויהיו לנו עוד 17 שנות שקט. כך אני מקווה לפחות".