שלוש נשים מבוגרות יושבות בלובי מחוץ לחדר האוכל של מלון לוט בים המלח, כל אחת עם כיסוי הראש החגיגי שלה. זה ערב שישי, ואחת מכניסה את הספר עם הקידוש לשקית, לא לפני שהיא נושקת לו, בעיניים מאירות. הוא מהבית. בזמן הקצר שהיה לה, היא החליטה לקחת את הספר. עיר שלמה, עם משפחות וקהילות, שכנים עם כל המשתמע מזה, צריכה לחיות יחד דלת ליד דלת, קומה מעל קומה, אחרי שחוו זוועות.

הן מדברות על מעלית השבת. אחת טוענת שיש הקלה של הרב לפיה אפשר להשתמש במעלית רגילה אם יש חירום. השנייה משיבה שכל אחד יעשה מה שהוא מבין. פתאום כל מנהגי השבת שלך, האם את מקפידה קלה כחמורה או קצת פחות, פתאום הכל חשוף. איך את שומרת שבת במקום שבלא בחרת להיות בו, בזמן שלא בחרת להיות בו.

ההורים מעמיסים את הילדים על העגלות ויוצאים לרחובות המהבילים של עיר המלונות בים המלח. הכל נראה רגיל אם מתעלמים מהכל. "לפחות אנחנו כאן, אין איפה ללכת. בטח הילדים שבמלונות בתא עושקים את ההורים", אומר דניאל ומדליק סיגריה. הבת שלו הקטנה הפסיקה לדבר בסבב הקודם, 'חגורה שחורה'. אחרי עבודה אינטנסיבית מצבה הלך והשתפר, עד שהגיעה המלחמה הזו.

הוא יושב עם חברו הטוב אביאל על המדרגות של המלון, "אני ישנתי עד 12, עד שהוא התקשר אלי" אומר אביאל. הוא גר בשדרות רק 5 שנים, והתרגל מהר לאזעקות. על חדירת המחבלים למד מהטלוויזיה ומהודעות וואטסאפ. דניאל עמד עם עוד בן משפחה בכניסה לבית עם מצ'טות, כשהילדים והנשים נמצאים בחדר הביטחון. הצרורות התקרבו והתקרבו. "סגרנו עם משקולות של גיסי את השער, הוא חיה. מהערב לא היתה לנו קליטה ובבוקר כבר לא היה חשמל".

בצהריים של היום השני ללחימה, נכנסו כולם לשני רכבים ונסעו לאילת. "לא ידענו לאן, ברחנו לאילת, בלי לדעת כלום, בלי לנעול את הבית". שלושה ימים היו בדירה באילת עד שעלו לים המלח. דניאל נסע כמה פעמים בלי מנוחה כדי להביא את המשפחה מאילת לים המלח בבטחה. עכשיו הוא משמש כנציג של העירייה במלון.

אל מול הכשלים והחריקות של מנגנוני המדינה, ההתארגנות של עיריית שדרות צריכה להיות סמל. בשלב מוקדם מאוד הוחלט שעירייה היא לא מקום פיזי, וככה הוקמו עיריות בכל הנקודות המרכזיות בהן יש פליטים מהעיר. העיר שכרה קומות שלמות במלונות, ומנסה לתפעל את הצרכים של התושבים באופן הזה. בים המלח הוקמו בית ספר יסודי ותיכון, ובכל יום יש שאטלים שאוספים את הילדים מהמלונות אל בית הספר הזמני. ניסיונות לשגירה בתוך מצב כאוטי.

דניאל מספר שהילדים לא תמיד הולכים, אבל שעצם קיום המסגרות מרגיע. הפסיכולוגים ממלאים את הזמן הפנוי, כל הילדים מתורגלים בשיחות חוסן. אז אביאל ודניאל מנסים להתנדב, להעלות רעיונות, להציף צרכים מהשטח למקבלי ההחלטות. עיר שאוחדה לה יחדיו במלונות, מנסה להבין איך להתמודד. המתחים עולים, השעמום גובר, לילדים יש בית ספר – אבל המבוגרים לא עובדים. המתח, חוסר הוודאות, ומראות הזוועה אליהם נחשפו, לא עוזרים.

בשישי חזרו פעם ראשונה הביתה, לנעול ולראות מה קורה. דניאל נסע עם המצ'טה ביד, כשנכנס הביתה הבין שאת כל תכולת המקרר צריך לזרוק, בגלל נפילת החשמל. הדבר הראשון שאביאל עשה הוא להגיש בקשה לרשיון נשיאת נשק. מהבית הביא את האישור של השירות הצבאי, "זה המסמך היחיד שחסר לי. מה שהיה לא יחזור, השאלה מה יהיה", הוא אומר, ספק שואל ספק יודע.

דניאל לא בטוח שהוא יחזור לעיר, "כשיש לך ילדים זה אחרת", הוא אומר. "אני רוצה לחזור לשגרה, לחיים", אומר אביאל ודניאל אומר שזה לא יקרה בקרוב. "תראה את בארי", אומר לו אביאל, "שאיבדו משפחות מה תגיד עליהם? ומה תגיד על ההורים ששלחו ילדים לעזה? אין מה לעשות נצטרך להתמודד ואין מדינה אחרת".