העימותים המתמשכים סביב מתווה רשת הביטחון הכלכלית בזמן המלחמה לא מפסיקים. למרבה הצער, משרד האוצר עדיין שבוי בקונספציה שגיבש עוד בתחילת שנות השמונים, שגורסת ריסון תקציבי ומדיניות קפוצה. לעומתו, המתווים האחרים שמוצעים נראים טובים בהרבה, אבל עדיין לוקים בשמרנות משמעותית וכושלים בהסתכלות אמיצה על צרכי המשק, שנאנק תחת כובד המשבר.

בימים אלו יש צורך לצאת מקופסאות החשיבה המגבילות ולפתח מתווים שיסייעו להתמודד עם הצרכים האמתיים של המשק. ההיגיון שצריך לעמוד בבסיס הפתרון הוא התאמה בין אופן הפגיעה לבין הפתרון שמתאים לה, וזאת על מנת לייצר רשת ביטחון טובה ואפקטיבית.

אין שום צורך להמציא את הגלגל – אבל בהחלט יש צורך לייצר פתרונות מותאמים וגמישים, שמתאימים לצרכים השונים של חלקי המשק.

שוק העבודה נפגע באופן עמוק, אולם לא באופן אחיד

בדומה למצבי מלחמה קודמים, מעסיקים רבים באזורי עימות (בדגש על אזור הדרום ועוטף עזה) נאלצו לצמצם עד לאפס את פעילותם באופן שפוגע בקיומו של העסק שלהם ובעובדיהם. בנוסף, עובדים רבים מהאזורים הנפגעים אינם יכולים לצאת לעבודתם ורבים מהם נפגעו פיזית ונפשית.

במעגל אחר, עובדים ומעסיקים רבים נפגעו מסגירת מערכת החינוך, שמשבשת את יכולתם לשמר שגרה של פעילות ומכבידה על ההורים, וגיוס מילואים חסר תקדים, שיצר מחסור משמעותי במקומות עבודה רבים בענפי התעשייה והשירותים כאחד. לעומת זאת, חלקים אחרים בשוק העבודה חוו ירידה ניכרת בפעילות, שהובילה מעסיקים רבים לצמצם את היקף העבודה של עובדיהם, תוך הוצאתם לחופשה כפויה או חל״ת. לבסוף, עובדים רבים חשים סיכון ביציאה לעבודה, דוגמת עובדים מהחברה הערבית שחוששים מהתנכלויות על רקע לאומני.

התמונה ברורה – הפגיעות של המלחמה במשק הן רבות ומגוונות. חשוב מכך, הפגיעות האלה צפויות להעמיק ולהימשך ככל שהממשלה לא תייצר מענה מתאים, שיאפשר לכולנו לשרוד את שעת החירום הנוכחית וגם להתאושש באופן מהיר לאחר סיומה.

מהבעיות אל הפתרונות

ישראל למודת אסונות ומשברים ובהתאם גם בעלת ניסיון רב ביצירת מענים ולמידת לקחים. פתרון החל״ת בו בחרה המדינה בתקופת הקורונה היה בעל יתרונות משמעותיים, כאשר סיפק תמיכה גורפת לשיעור גבוה מהאוכלוסייה ואיפשר קיום כלכלי של עובדים ומשפחות במהלך המשבר, כמו גם חיסכון בהוצאות עבור המעסיקים. אולם פתרון זה היה בעייתי מאוד, משום שיצר אבחנה בינארית בין אלו שהעסקתם נקטעה (ולכן זכאים לסיוע) לבין אלו שהעסקתם צומצמה (ולכן לא זכאים לסיוע). שיטה זו עיוותה את התמריצים של עובדים ומעסיקים ועודדה במקרים רבים צמצום של הפעילות הכלכלית.

מודל שנוסה בישראל במצבי מלחמה קודמים (מלחמת לבנון השנייה) יצר מענה טוב יותר. המודל הבטיח שיפוי מדינתי למעסיקים עבור שימור תעסוקה ושכר במצב של סגירה כפויה עקב הנחיות פיקוד העורף. בדומה למודל הקורונה, מודל זה סיפק סיוע לחלק גדול מהאוכלוסייה שנפגעה, ואיפשר קיום כלכלי של עובדים במהלך המשבר כמו גם חיסכון בהוצאות עבור המעסיקים. אולם בדומה למודל הקורונה, גם המודל הזה היה בינארי באופיו, וגם הוא עיוות את מערך התמריצים.

מודל חשוב שטרם נוסה כראוי הוא שמבקש לשבור את האבחנה הבינארית שבבסיס המודלים המוכרים, וכך לתת מענה לחלקי המשק שעדיין פועלים. ״המודל הגרמני״ מבוסס על ההבנה שבעסקים רבים נדרשת תעסוקה נמוכה יותר מבשגרה, ולכן נדרש סבסוד חלקי מצד המדינה של שכר העבודה באופן שמותאם להיקפי צמצום הפעילות. בדרך זו המעסיק, שנאלץ לצמצם את פעילותו, ממשיך להעסיק את עובדיו בהיקף חלקי, והעובדים זוכים לסבסוד חלק משכרם.

מודל כזה הוא חלופה הגיונית ויעילה בהשוואה לסיום מוחלט של העסקתם של עשרות אלפי עובדים, הוא יאפשר חיסכון ניכר בדמי אבטלה וכן ייצר תמריץ לעובדים ומעסיקים כאחד לשימור התעסוקה. כחלק מהשאיפה לעידוד פעילות כלכלית, מאפשר "המודל הגרמני" (שפועל בגרמניה מעל ל-100 שנה ומותאם בכל משבר לתנאים החדשים) מרחב מגוון וגמיש של היקפי העסקה, תוך תמיכה בצרכים המשתנים של מעסיקים ועובדים ושימור יחסי העסקה רציפים באופן שמקל על התאוששות לאחר סיום המשבר. בנוסף, המודל יביא לחיסכון משמעותי בהשוואה לעלויות של דמי אבטלה עבור אלה שהעסקתם תסתיים במודלים הקיימים.

ליישום המודל יש אתגרים, ובראשם התלות של המדינה בדיווחים של מעסיקים. הוא ומחייבים תיאום משמעותי בין מוסדות המדינה לבין המגזר הפרטי – להעברת נתונים מדויקים על גובה השכר הכולל המגיע לעובדים. אתגר מורכב, אבל ניתן לעמוד בו.

התאמה בין הבעיה לבין המודל

הביקורת על המודלים השונים שהופעלו בעבר לא קוראת לבטל אותם לחלוטין. אלו שאין ביכולתם לעבוד (ואלו שאין ביכולתם להעסיק) חייבים את מנגנון החל״ת האוניברסלי. אולם אלו שיכולים – צריכים מנגנון שיתאים את התמיכה המדינתית ליכולותיהם, שמשתנות כל הזמן ככל שהמלחמה מתמשכת.

אין ספק שעל המדינה להפעיל גם מנגנונים שימנעו ניצול של התמיכה הציבורית לרעה, אולם זו אינה העת לריסון תקציבי. נקודת המוצא חייבת להיות של אמון במעסיקים ובעובדים. העת לבדוק ולהתחשבן עם מי שאולי ינצל לרעה את המנגנונים הגמישים יגיע בתום המלחמה. זה הזמן לתמיכה משמעותית וחכמה, כזו שתחזיר את האמון של האזרחים בממשלה ותייצר ודאות בתוך מצב חוסר הוודאות הקשה.

על משרד האוצר להודיע לציבור בדחיפות שהוא מאמץ את עקרונות המודל ושהפרטים יפורסמו בהקדם, להיכנס למו"מ מואץ עם ארגוני העובדים והמעסיקים לגבי הפרטים, ולקרוא למעסיקים להימנע מהוצאת עובדים לחל״ת. זה חיוני למאמץ המלחמתי, האזרחי, הכלכלי והחברתי.

***

ד"ר אסף בונדי הוא ראש תחום יחסי עבודה בפורום ארלוזורוב ומרצה בביה״ס למנהל עסקים באוניברסיטת בריסטול

עמית בן-צור הוא מנכ"ל פורום ארלוזורוב ומכון יסודות