מאז שעזבתי, השתדלתי להגיע לבארי פעם בחודש. זה מעט כשמסתכלים על זה שנתית – 12 פעמים בשנה להיות בבית?!
והחיים, והמרחק…
אבל זה הבית. והביתה חוזרים. גם אם הוא שינה רגע מיקום גאוגרפי.
לקח לי שבועיים, כי המילואים והחיים (והמוות). וזה נראה כאילו הזמן עצר מלכת.

***

בבריכה, במלון בים המלח.
מחליפות בגד ים מאחורי השיחים.
כאילו הכול שפוי, ילדה בת 8 ודודה שלה.
"אחרי שנלבש את בגד הים תבואי איתי, ואני אראה לך מקום מצוין שאפשר להתחבא בו אם צריך. אני בדקתי וחיפשתי ומצאתי".
היא לא דיברה על משחק מחבואים.

***

אני ישנה עם אמא שלי בחדר. יש לה על המיטה בובה.
עכשיו באמת, אנשים שיצאו עם בקושי תיק מהבית, מה בובה עכשיו?
"אמא, מה זה הבובה הזאת?"
"טולטול (הנכדה שלה) הביאה לי למלון בעין גדי, וכשעברנו לפה לקחתי אותה איתי".
טולטול בת 24. סבתא בת 80.
ולחרדה, כמו גם לנחמה, אין גיל.

***

יש משהו באבל כזה קולקטיבי, שאין בו פרטיות.
זה הפך להיות "משתתפים בצערנו". וצערנו נמצא באמצע המלון, הדשא של הבריכה, בלובי. צערנו הוא בכל מקום.
ויש גם השמחה הגדולה, כל פעם מחדש על לראות את מי שכן כאן. וההבנה – עד כמה זה לא מובן מאליו.

***

ככה נראית עכשיו הגלריה בטלפון שלי. וזה רק חלק קטן.
זה הדי.אן.איי שלי. מי שאני, חלק מהזהות שלי.
הילדים מהכיתה שלי.
הילדים מהכיתות מעל ומתחת.
המחנכות שלי.
ילדים של חברים.
הורים של חברים.
חברים של הילדות שלי.
חברים שלי, מיום לידתי עד יום מותם.
אנשים שהלב שלי ידע שהם שם ושמח לקראתם.
יהי זכרכם ברוך, ושמור ומוגן.

***

ענבל ברקאי גדלה בקיבוץ בארי