הזוועות והטילים לא מחקו את הקשיים החברתיים והכלכליים באזור עוטף עזה ובערי הדרום; הם פשוט הועתקו בשבועות האחרונים למלונות ים המלח. המלונות שמשכנים את תושבי שדרות, אופקים ואשקלון מתמלאים עד אפס מקום במשפחות, והופכים למחנות פליטים עם תפאורה של ריזורט נופש. בלי תשתיות עירוניות, בלי כלים מתאימים ובלי פתרונות חינוך ותעסוקה – הפערים ניכרים.

ריב בין אחת המפונות משדרות לאחת מהעובדות במלון הרברט סמואל בים המלח נעשה פתאום קולני, ועיני כל הלובי מופנות לאזור בר המלון, שהפך כעת למעין עמדה לחלוקת מים ואייס קפה. הטונים עולים ומגיעים כבר לרמה של צעקות. לא ברור מה קרה, אבל תוך שניות קללות כבר עפות באוויר. מי שנראית כמנהלת מטעם המלון מנסה להתערב, אבל העובדת יוצאת פגועה מאחורי הבר, המפונה יוצאת החוצה, וכולם מבולבלים.

הלובי מלא, לרוב האנשים אין ממש מה לעשות, בטח לילדים או למתבגרים. אנשים מנסים לקחת את הילדים קצת לבריכה, למשחקיה שנפתחה לפני כמה ימים, אבל בים המלח, שבשגרה המתארחים בו נעים בין טבילה בים, התמרחות בבוץ ורביצה בחדר, בקושי יש פארק לבלות בו את הזמן, בטח שלא בית קפה (למעט סניף ארומה קטן), קניון או אטרקציות לילדים.-

תור לעמדת הקבלה. "כשמחזיקים אנשים בתוך סיר לחץ כזה, ברקע הטראומה והעקירה הזו, המתח עולה מאוד" (צילום: הדס יום טוב)

רעש בכי וצרחות של תינוקות מתערבב ברעש דריכות כפות רגליים יחפות של ילדים בכל מקום. רעש של כדור שפוגע ברצפה, ואז פוגע בדלת זכוכית ובמזל לא שובר אותה. רעש צחקוקים של מתבגרים שמתקבצים בקבוצה גדולה על ספה אחת. רעש ויכוחים בין בני זוג ובין משפחות. וכולם מתוחים. מתוחים מאוד.

מירב דורפמן, עובדת סוציאלית: "אנחנו עסוקות קודם כל בלהקשיב ולשמוע, לעזור כמה שאפשר"

"אנחנו כל הזמן מתלבטות איך וכמה מתערבים", מספרת מירב דורפמן, אחת מהעובדות הסוציאליות שיושבות בפינת הלובי, ליד שלט שמסביר שהפינה הזו היא מרכז החוסן של העיר שדרות, במקום משכנו הזמני במלון הנוכחי. "כשמחזיקים אנשים בתוך סיר לחץ כזה, ברקע הטראומה והעקירה הזו, המתח עולה מאוד, ואיתו גם האמוציות והכעס. זה עצוב, זה קשה, זו דינמיקה טבעית שנוצרת בתוך סיטואציה כזו".

העמדה מאוישת בין 9:00 ל-17:00 בימי חול בשתי עובדות סוציאליות מטעם משרד הרווחה, שהגיעו מתפקידים אחרים באזור וברחבי הארץ. היום זו דורפמן, שבשגרה מנהלת תחום פיקוח ובקרה במחוז דרום במשרד הרווחה בבאר שבע, ואיתה יובל, קצינת מבחן למבוגרים.

מירב דורפמן (משמאל) ויובל, עובדות סוציאליות שמתגברות את שלוחת מרכז החוסן של שדרות במלון דייויד. "נדרשת כאן המון עבודה קהילתית, זה האתגר הכי גדול. אני מאוד מאמינה שאנחנו יכולים להתמודד איתו" (צילום: הדס יום טוב)

המדינה נמצאת שם, אבל עדיין מגששת באפלה. דורפמן וחברותיה נוכחות ונמצאות, אבל נשענת גם על המתנדבים מהעירייה, וגם כמעט שלושה שבועות אחרי, אין בהירות לגבי צורכי המפונים. הרבה מהעבודה היא עבודת תיאום, ומתן מענה לצרכים רגשיים. "אנחנו עסוקות קודם כל בלהקשיב ולשמוע", אומרת דורפמן, "אם זה טיפול רגשי, או ציוד שחסר, להבין מי אלה שעוד קודם נתמכו ברווחה והכול נקטע". היום הן דאגו לאישה להליכון (המסייע בהליכה), אחרי שברחה והשאירה את שלה מאחור.

"אנחנו מאיישות את העמדה בצורה בולטת", מוסיפה דורפמן, "אנשים יודעים שלכאן הם צריכים לגשת, ואנחנו בעיקר מאפשרות לאנשים לפנות אלינו. היו הרבה אנשים שהגיעו ואמרו: 'אני חייב עזרה. אני צריך איש מקצוע לדבר איתו'. הרבה הגיעו עם עניין תעסוקה לילדים, יש אנשים שניגשים עם שאלות על משכורת ועבודה. זה לא מובן מאליו שיש לאנשים רכב, או אפילו ארנק, וזו לא התמודדות פשוטה. אנחנו מנסים לעזור כמה שאפשר, לתת רעיונות איך להתמודד ולסייע בזכויות. אם חלילה יהיה צורך, ויזוהה בין הנעדרים קרוב של אחד המפונים כאן במלון, אנחנו גם ערוכים לטפל בזה ולהצטרף לצוות בשורה מרה".

חוויית פליטות: "רוצים ליצור תשתיות לקיום מתמשך, לא בטוחים שיש לנו את כל האמצעים לזה"

ניכר שהתנאים במלון הכי טובים שאפשר בסיטואציה הנוכחית. עובדים מתרוצצים כדי לנקות כל הזמן, ובכל רגע נתון חדרנים חותכים את המסדרון עם עגלות עמוסות מצעים ומוצרי מקלחת. אבל החוויה היא חוויית פליטות. אנשים שנותקו מחייהם ונעקרו מהבית, מהעבודה, מהמסגרות, מהנוחות, מההרגלים, מהשגרה, מתחושת השליטה על חייהם ומהעצמאות שהייתה להם עד לפני רגע. ועם כל אלה, נפגעים גם הכבוד ותחושת הערך העצמי.

ים המלח הוא לא אילת, תל אביב או טבריה. יש בו חדרי מלון, אבל אין בסביבה מה שצריך כדי לחיות חיים רציפים, אורבניים, שאינם חופשה זמנית. הסופרמרקט הקרוב הוא במרחק של יותר מחצי שעת נסיעה, אין איפה לעשות כביסה, ויש מעט מאוד תחבורה ציבורית. בחוץ אין בתי ספר, מרכזי קניות, חוגים לילדים או מועדון לקשישים. יש רק חדר מלון שצריך לשהות בו, הורים יחד עם ילדים, מתבגרים יחד עם תינוקות. חדר זה לא בית, והכול חשוף. המשפחה חשופה, הזוגיות חשופה, וגם פרטיות היא פריווילגיה.

המצב הזה, לדבריה של דורפמן, יוצר נזקקות נגררת. "אחרי יותר משבועיים, בשלו התנאים לייצר מנגנון של החזרת העצמאות והאחריות האישית לאנשים ולמשפחות". כרגע, היא מסבירה, יש על זה בעיקר חשיבה.

"אני לא יודעת לאן זה יתפתח, אבל אנחנו מתחילים לאט-לאט להבנות דברים. ליצור מסגרות לילדים, לקשישים, אולי להביא סופרמרקט נייד, אבל אנחנו לא בטוחים שיש לנו כרגע את כל האמצעים לעשות את זה. אנחנו רוצים ליצור תשתיות לקיום מתמשך. אנחנו מבינים כמשרד שאלה צרכים שאין להם תחליף, זה לא בגדים, שאפשר להשיג תרומה שלהם".

החל ממחר, היא אומרת, באחד המלונות יהיה מענה לאזרחים ותיקים. יכול להיות שיפתחו גם בהמשך מענה למרכז יום לקשיש, ומנסים למצוא פתרונות תעסוקה. "אנחנו מנסים ככל יכולתנו לענות על הצרכים, ויש הרבה. אבל אני מאוד מאמינה ביכולת של אנשים ובעזרה של המדינה. בסופו של דבר, לפחות מבחינת הרווחה, כל הזמן נעשית חשיבה".

בינתיים, עדיין מגיעים מתנדבים רבים מהרשויות המקומיות באזור, ובעיקר מהמועצה האזורית תמר. אחרי בלגן סביב התרומות בשבוע שעבר, התרומות סודרו מחוץ ללובי המלון, ומתנדבים מרכזים את רשימת הצרכים של המפונים ודואגים לספק מה שאפשר על ידי התרומות.

"אני המדינה, ואני כאן"

ככל שעובר הזמן, כך גוברת המחשבה שלא בטוח מה המדינה יכולה בדיוק לעשות כאן, בים המלח. ניכר שמי שמצליח להשיב לעצמו את החיים עושה זאת בכוחה של הקהילה, כמו אצל רבים מהקיבוצים בעוטף, שמצליחים בכוחות אדירים לבנות את חייהם מחדש אחרי שעברו תופת. אין לזה תחליף, וכאן זה חסר. מרקם חיים של עיר שונה מאוד מקהילה קיבוצית, שהכוח המובנה שלה הוא בעמידה העצמאית יחד, ולא ברור כיצד ניתן לתת לכך מענה אמיתי בלי השבת אנשים לבתיהם ולחייהם.

"אנחנו מנסים לאתר אילו כוחות קהילתיים יש", אומרת דורפמן, "אנשי מפתח, מנהיגי קהילות, אנשי עירייה, אנשי מקצוע בתחום החינוך". אבל מה שהם מצליחים למצוא מסתכם בעיקר בקבוצות ווטסאפ להעברת הידע. "אנחנו יודעים שצריך להחזיר לאנשים את תחושת המסוגלות, משהו שמדמה יותר שגרה כמה שאפשר. וצריך מענים לזה – לתעסוקה, לחינוך, לתרבות, לתחבורה. והמענה הוא לפעמים ברמה הפרטנית, אבל גם בקבוצות שאנחנו ממש מנסים לקיים כאן".

ויש גם קצת תקווה. "למרות השוני הגדול, יש פה קבוצות של הורים, של ילדים, יש ניסיון לייצר בית ספר. הדברים האלה הולכים ונבנים".

נראה שהעובדים, הן במלון והן משירותי הרווחה, עושים את המיטב. אבל בשירותי הרווחה, שמיובשים כבר שנים והגיעו למצב החירום במצב רזה מאוד, עדיין נאלצים להסתפק בהסטת תקנים, ועדיין לא בהוספה וגיוס של עובדים. לכן, דורפמן מזגזגת בין עבודתה בשגרה, במרחק שעה נסיעה בבאר שבע, לעבודתה בזמן החירום במלון.

"אני עושה שילוב. אין כרגע מי שמחליף אותנו בעבודות הרגילות, השגרתיות. אז חלק מהעבודה השגרתית מושבתת, ובחלק מהמקרים מגובה על ידי האחרים – אם אנשים נמצאים כאן, יתר אנשי הצוות לוקחים על עצמם יותר שם. אני גם עדיין לא יודעת מה קורה עם שעות נוספות ותשלום עליהן, אבל אני פחות עסוקה בזה כרגע. ברגע שאני כאן, אני כאן. כן חשוב לכולנו להיות פה ואנחנו מתמודדים.

מכל כיוון נשמעת לאחרונה ביקורת על היעדרות המדינה. "אני המדינה, ואני כאן. המדינה כן נמצאת, ואנחנו מנהלות את מה שקורה כאן מא' ועד ת'". ניכר שהכוונה אמיתית, ושיש מאחוריה אנשים טובים באמת שמנסים להבין מה ניתן לעשות. "זו התמודדות שלא הייתה כמותה, אבל אנחנו כאן".

לדבריה, יש עבודה קשה והתגייסות של עובדים ועובדות סוציאליים, שלפעמים בשעות שגרה נשכחים וצריכים לעבוד מאוד קשה כדי לשרוד ולעמוד על הזכויות שלהם. "כולנו עושים עבודה מאוד מקצועית ומאוד רצינית, ונמצאים במקומות שצריך אותנו. נדרשת כאן המון עבודה קהילתית, זה האתגר הכי גדול. אני מאוד מאמינה שאנחנו יכולים להתמודד איתו".