"קמתי כמו כל יום ב-6 בבוקר", מספרת אַמַאפּוֹלָה מורדוך ממושב עין הבשור בחבל אשכול על 7 באוקטובר. "עשיתי קפה, ויצאתי החוצה למרפסת. פתאום אחרי כמה דקות בומים ואזעקות, ורצתי פנימה. היה ברור שמשהו חריג קורה, חשבתי שחיסלנו להם מישהו וזו התגובה. הבן שלי התחיל לנעול את כל הבית, ראינו כבר מחבלים בשדרות ברשתות החברתיות, שמענו יריות קרובות, הכנסנו מים ואוכל לממ"ד ולקחנו סכינים גדולים. ישבנו שנינו בממ"ד, כל אחד עם סכין. אם מחבל יבוא אני אחכה עם סכינים ביד, לא ייקחו אותי בקלות".
כיתת הכוננות של המושב הצליחה להדוף את המחבלים הרצחניים. שניים מחברי כיתת הכוננות נפצעו, אך המחבלים לא הצליחו לפגוע באיש מהתושבים.
למרות קרבתו של המושב לגבול עזה, מורדוך נשארה בו גם אחרי פרוץ המלחמה. "הרגשתי שאני חייבת להיות פה, לעשות מה שאני יכולה לעשות ולתת את כל הכוחות שלי. מה שהיה – כבר היה".
בנה נועם התגייס למילואים, והיא נשארה כעת לבד במושב. "הבנתי שמתארגנת בווטסאפ של השכונה קבוצת מבשלות, ואמרתי שזה מתאים לי. מאז אני מבשלת מלא – פשטידות, אמפנדות, כל דבר. מה שצריך". החיילים וחברי כיתת הכוננות במושב נהנים מבישוליה של מורדוך, והיא גם אחראית לטפל בכלבים של השכנים שהתפנו.
היא לא חוששת. "אני חובשת, עשיתי קורס מד"א מטעם המועצה, ובימים האחרונים עשו פה עוד קורס. אנחנו מוכנים לטפל בפצועים. אני לא מפחדת, איפה שצריך אני אהיה, לא משנה מה". בעין הבשור נשארו כ-100 אנשים מתוך ה-1,000 שחיים בו בדרך כלל, חלקם מבוגרים שגם עבורם מורדוך מבשלת.
הם גרים בעין הבשור כבר 13 שנים, לפני כן גרו בעין השלושה, אבל אחרי שנפלה פצצת מרגמה מאחורי ביתם ללא התרעה, החליטה מורדוך לעבור. "הבנתי שזה קרוב מדי לגבול. אהבנו את המקום ואת המועצה, ולא רציתי לעקור את נועם. אנחנו מאוד מאוד ציונים ומאוד אוהבים את הארץ, הארץ תמיד קיבלה אותנו כל כך טוב. אני באה מהעולם השלישי (אורגוואי), וכל זה לא מובן מאליו. אז פה הבית שלנו, לא זזים מפה גם כשיש מלחמה, לא זזים".
סימבה, כלבתם בת ה-13, כבר שנים על כדורי הרגעה. עכשיו, עם הרעשה כבדה ביותר, המינון גבוה יותר, והיא מארחת גם את הכלבים השכנים שנשארו במושב, כשבעליהם נסעו למקומות בטוחים יותר. "עם כל מה שקרה, היה עצב גדול והיו ימים מאוד קשים, רק לעכל את מה שהיה. כל השנים הרגשתי בטוחה, ההלם היה גדול. רק מתחילים לקלוט מה קרה ושומעים על חברים שנרצחו, נחטפו ונפצעו. ימים נוראים, כל פעם מישהו אחר.
מורדוך מתמודדת כמה שנים עם סרטן, ונזקקת כעת לעוד סבב של טיפולים. בכל זאת, היא לא מרגישה חלשה. "אני מאמצת את כל הכוחות במה שאני שיכולה לעזור, יש פה הרבה עבודה". היא נלחמה כדי לאפשר לבן שלה להתגייס, וגם עכשיו תומכת בשירות המילואים שלו, אף שהוא היה יכול לסייע לה גם בבית. "תמיד הייתי ככה. אני אישה חזקה, עברתי דברים. מכל הדברים שקורים בחיים אתה צריך ללמוד ולהמשיך הלאה.
"אני בצד הימני של המפה הפוליטית, אבל אני לא רגועה לגבי ההחלטות. לא ישנה מספיק טוב בלילה עם זה, לא סומכת עליהם. תמיד סמכתי – לא משנה, ימין, שמאל, וכרגע זו לא התחושה שלי. אני שומעת הרבה אנשים שמתלבטים אם להמשיך לגור פה. יכול להיות שזה נכון רק לעכשיו, אני מאמינה שיעשו שינויים, לא יודעת איזה גדר יבנו, אבל צריך לעשות משהו כדי שאנשים ירצו לחזור. אם היה לי ילד קטן, אני לא חושבת שהייתי נשארת. כל הזמן אמרנו שזה 97% גן עדן, והשאר גיהינום, אבל עכשיו הבנו שהגיהינום מאוד קרוב אלינו. אבל אנחנו נבנה את גן העדן הזה מחדש".
