במלון 'מיראבל' בחיפה מתארחים תושבים שפונו מהעיירה הצפונית שלומי, שנמצאים בחוסר וודאות מדכא. כמאה משפחות שפונו מביתן עקב חזית הלחימה הצפונית, ואזור מגוריהן הפך למסוכן, 'תקועות' בתוך בית מלון.

הכניסה למלון משדרת עסקים כרגיל: מעט סממנים חיצוניים מעידים שכל האורחים במלון לא הגיעו לנופש רגיל. בכניסה ללובי יש עמדה קטנה בצד, שמסייעת למפונים במידע ובשירותים שהם צריכים. בחוץ מעיד שלט קטן על אישור שנתנה עיריית חיפה לחנייה ללא תשלום.

האווירה בלובי כבדה, עם מעט חיוכים וצחוק. בכורסאות שבכניסה יושבים ילדים ומבוגרים שקועים בתוך מסך הטלפון, או מכונסים בעצמם. על פניהם חולפים מדי פעם עובדי המלון, מקרינים תחושה של משימה חשובה שיש לבצעה, במנותק מחוסר האנרגיה של האורחים.

אבא, מה יהיה אם תהיה אזעקה

אבא עם שני ילדים וכלב מחכים למונית לפארק האטרקציות 'בלאגן' בקיבוץ יגור. "נוסעים להתאוורר", הוא אומר. הם מקבל דף מאחת המארגנות, שאמור להבטיח את הכניסה למקום. אחד הילדים אומר שהוא לא רוצה לנסוע, ושואל את אביו מה יהיה אם תהיה אזעקה. האבא מבטיח שיהיה בסדר, אך נראה חושש מאוד בעצמו. הם נוסעים.

במעלית עולה ילדה צעירה בת 6, פוגשת חברה שלה בקומה אחרת, והן צוחקות ומתווכחות בניהן לאיזו קומה הן יעלו עכשיו. עם מיעוט אפשרויות אחרות, המעלית הפכה למקום משחק.

לווייתנים

בחדר הפעילות הקטן שהוקצה לילדים יושבות שתי בנות שירות לאומי. הן הגיעו לשם באותו בוקר, וגם הן נראות במבוכה ובבלבול על תפקידן בסיטואציה.

סדנת יצירה בנושא לווייתנים עומדת להתחיל, אבל החדר הקטן שהוקצה לפעילות עומד עדיין ריק. המדריכים, בני נוער מחיפה שהגיעו בהתנדבות, יוצאים כדי להזמין ילדים להגיע. ילד אחד אומר שהוא צריך להיות בזום עם הכיתה, ילדה אחרת נדבקת לאמא שלה, ומבטים שמביעים את מורת רוחם מהמצב נשלחים מכל אחד ולכל מקום.

הסדנה מתחילה. חלק מהילדים צובעים דפי צביעה של לווייתנים, וחלקם מכינים קולאז' גדול מחומרים מגוונים שמודבקים לקרטון באמצעות אקדח דבק חם.

לפתע מגיע לחדר מישהו מהנהלת המלון עם עגלת ציוד עמוסה במשחקים. הוא מבקש שהמשחקים ייפרקו ויסודרו יפה. המשחקים מצטרפים לערימה גדולה שכבר בנמצא, והחדר הופך לקטן עוד יותר. אך כמות המשחקים לא נמצאת ביחס ישר לכמות השמחה שהם אמורים לגרום.

חוסר ודאות לפני לידה

אישה בחודש השמיני להריונה נכנסת לחדר הפעילות עם ילד צעיר ועגלת תינוק בן שנה וחצי. אני שואלת אותה איפה היא מתכננת ללדת, והיא לוקחת נשימה עמוקה. היא תכננה ללדת בבית חולים נהריה, אבל עכשיו הם פה והיא לא יודעת מה יהיה. היא שואלת בתקווה אם אולי אני יודעת עד מתי הם יוכלו להיות במלון, כי היא לא מדמיינת שהם ממש עברו לגור פה.

בעלה עובד בתעשייה הבטחונית, הוא עובד חיוני שנמצא במשך כל היום בעבודה. היא אם לחמישה, השישי בדרך, מנסה להבין מה קורה. היא לא ערוכה ללידה פה באזור, אין לה ציוד לתינוק חדש. אני שואלת אותה מה שלומה, היא אומרת שסיוט. "הכול צפוף פה. אני מנסה להישאר חיובית, אבל קשה".

הנעל הקרועה הודבקה מחדש

ילדה בת חמש וחצי עם נעל קרועה מסתובבת בשמחה בפעילות. היא מספרת שבבית היא השאירה מגפיים שהיא ממש אוהבת. אביה, שיושב גם הוא בחדר, נראה מבולבל ומסביר שהם לא לקחו איתם דברים חיוניים ומצאו את עצמם בחוסר. את הנעל הם קיבלו מתרומות שהגיעו למלון. הילדה מדביקה את הנעל באקדח דבק חם שיש בחדר הפעילות, ונראית מרוצה.

לשאלה איך הם מסתדרים עם השלמת הציוד החסר, הוא עונה שהם קיבלו חלק מהדברים, וחלק נאלצו לקנות בכספם. "מי חשב שצריך לקחת בגד ים?", הוא אומר, "אומרים לך להתפנות מהמקום, אז אתה אורז כמה חפצים שנראה לך שתצטרכו לשבוע ונוסע, אתה לא מדמיין שתמצא את עצמך תקוע בחיפה עם בריכה".

להיות במשהו אחר

אשה צעירה כבת 25 נכנסת לפעילות ללא ילדים, ושואלת אם היא יכולה להכין בעצמה חימר. היא אומרת שנמאס לה לא לעשות כלום כל היום, ושלשבת ולעשות משהו עם הידיים עושה לה טוב. "לפחות להיות במשהו אחר", היא אומרת, "להעביר את הזמן קצת בטוב".