בקצה אחד מאוהלי המחאה של משפחות החטופים במתחם שרונה בתל אביב יושב לבדו איש זקן, רק הוא ומקלו. מנומס ומחויך, הוא מסרב בשיטתיות לכל מזון או משקה שמוצע לו, משהה את מבטו על שלטים בהם נראים אחיו שנרצח וגיסתו החטופה. לצדם שלט נוסף, עליו נכתב בכתב יד משפט אחד קצר: ראש הממשלה, תתפטר.
"לא נעים להגיד, אבל זה יהיה הכי טוב לו והכי טוב למדינה", אומר האיש, יחזקאל משה (79), על דרישתו הכתובה מראש הממשלה. "יש לך עוד מה להגיד?", הוא נשאל פתאום על ידי עוברת אורח. "מה אני הקטן יכול להגיד?", הוא עוצר לרגע, וחושב. "להגיד 'להיכנס בהם' יפתור את הבעיה? אני לא יודע. במלחמה לא פותרים בעיות."
"שכלתי את שני אחי במחדלים", הוא מתחיל לספר, כמשווע להישמע. "אחי הגדול נפל בחזית הצפונית במלחמת יום הכיפורים, ואחי הקטן נרצח ב-7 באוקטובר 2023 בניר עוז. הייתי ילד הסנדוויץ', ונשארתי עכשיו בלי אחים".
בבוקר ה-7 באוקטובר נרצח אחיו של יחזקאל, סעיד (דוד) משה (75), בטבח בקיבוץ ניר עוז. אשתו של סעיד, עדינה משה (72), נחטפה לעזה. "אני עדיין לא מאמין שסעיד לא איתנו. ידענו שהוא בניר עוז, וידענו מה המשמעות של של מגורים שם, קילומטר וחצי מעזה בקו אווירי. אבל דבר כזה לא דמיינו מעולם".
"כששמענו שיש נשים מבוגרות ששוחררו, הלב קפץ מהתרגשות, אבל זו לא היתה היא"
משה מספר שהתעורר מאזעקה אותו בוקר בביתו שבתל אביב. "עוד לא הבנו מה קורה, והשכן דפק אצלי בדלת. הוא אמר שקורה משהו באזור העוטף, וזכר שאח שלי גר שם, אמר שכדאי לוודא שהוא בסדר. סעיד לא ענה, וניסינו ישר לתפוס את עמוס, הבן של סעיד ועדינה. הוא היה בניר עוז עם אשתו, אורנה, וחמשת ילדיהם הקטנים. הגדול בן 9, הקטן בן שנה וחודשיים. לא הצלחנו להשיג אותם."
בשלב זה מה שידעו זה שסביב השעה 7:00 בבוקר סעיד ועדינה נכנסו לממ"ד, אחרי ששמעו שיש חדירה לקיבוץ. ב-8:30 כתב סעיד לבתו שמחבלים נכנסו לביתם ושהוא מחזיק את הדלת. הוא המשיך להחזיק אותה גם לאחר שנזרקו רימונים לתוך הבית. לאחר מכן הם פתחו את החלון בניסיון לברוח, וסעיד נורה עשרות פעמים תוך כדי שהוא אוחז בדלת. עדינה, שהספיקה לכתוב לשכן שלה הודעה שסעיד נורה, נחטפה לעזה".
הבן עמוס ומשפחתו, שגרו בקיבוץ לא רחוק מסעיד ועדינה, ניצלו לאחר שהחזיקו את דלת הממ"ד מ-6:00 בבוקר עד 15:30 אחר הצהריים. "במזל את הבית שלהם לא שרפו, והם לא נחנקו מעשן. המחבלים נכנסו להם הביתה, שדדו הכל: מכוניות, כסף, תכשיטים, בגדים. לא נורתה אף ירייה. הצבא נכנס לניר עוז רק סביב 16:00 אחר הצהריים. המחבלים הרגו, בזזו, אנסו, חטפו וברחו".
"אחרי הלוויה של סעיד, הבן שלו לקח אותנו לסיבוב בקיבוץ", מספר יחזקאל, שקבר את אחיו רק לפני שבוע ויומיים, והגיע לפני יומיים ישירות מהשבעה לאוהל המשפחות. "ראינו את כל הבתים בשורת הבתים של סעיד שרופים אחד אחד. איפה שסעיד נורה ומת, ליד הדלת, יש עדיין כתם דם. מי יודע כמה זמן הוא דימם שם עד שנפח את נשמתו? אחר כך אחת הבנות נכנסה לממ"ד, ומצאה את הטלפון של עדינה. היא כותבת לשכן, שהיא לא יודעת שכבר איננו: ירו בסעיד, הוא מדמם, מה אני צריכה לעשות? אין תשובה".
הידיעה על חטיפתה של עדינה הגיעה למשפחה דרך התקשורת הזרה. "התמונה של עדינה נחטפת על האופנוע של המחבלים שודרה בחדשות בניו זילנד בשבת בצהריים, ואחיינית שלי שגרה שם זיהתה אותה ודיברה עם אחיה. רק אחרי יומיים דיברו איתנו מהצבא, אמרו לנו שהיא חטופה", מספר משה. "אין לנו שום מידע מאז. עדינה ראתה שירו בבעלה לפני שחטפו אותה לעזה, והיא לא יודעת מה איתו, אם הוא נרצח או נחטף. אני רק חושב על כמה היא בטח דואגת".
"כששמענו שיש משוחררות, ושאלה נשים מבוגרות, הלב קפץ מהתרגשות", הוא מספר, ומחייך פתאום. "ואז אמרו שהן מניר עוז, ובכלל עפנו באוויר", הוא צוחק צחוק עצוב. "אבל זו לא הייתה היא. לא הפעם".
"סעיד היה איש שלום, האמין בחיים משותפים של יהודים וערבים"
האחים משה נולדו בבגדד, ולכולם ניתן שם עברי וגם שם ערבי. "אבא עבד עם הרבה ערבים. הוא תמיד אהב אותם, את התרבות והשמות שלהם", מספר משה, "אני סמיר יחזקאל, אחי הגדול היה ששון פובזי, ואחי, דוד סעיד, אבל כולם הכירו אותו כסעיד", הוא מספר והחיוך חוזר אל פניו לרגע. "המחבלים לא שאלו אותו איך קוראים לו", הוא אומר, "אני כל הזמן חושב על זה שבסבירות גבוהה היה שם מישהו עם אותו השם".
המשפחה עלתה ארצה ב-1949, כשיחזקאל היה בן חמש וסעיד רק בן שנה, והגיעה לבית שאן. ב-1960 הם עברו לתל אביב, שם הצטרף סעיד לתנועת השומר הצעיר, דרכה התיישב בהמשך עם הגרעין שלו בקיבוץ ניר עוז. בקיבוץ הוא הכיר את עדינה. הם נישאו וגידלו ארבעה ילדים, שהולידו להם 12 נכדים.
האח הגדול, ששון, נפל כאמור בקרבות החזית הצפונית במלחמת יום הכיפורים. הוא נהרג 50 שנים בדיוק לפני סעיד, בשמחת תורה תשל"ד (1973). "בדיוק תכננו לעשות אירוע לציון 50 שנה לנפילתו", מספר יחזקאל. "סעיד היה שם איתו ברמת הגולן, והוא זה שבישר למשפחה על מותו".
יחזקאל מספר שסעיד, כמו אחיו הגדול ששון, האמין בשלום ודו קיום. "הוא היה איש אוהב אדם ואדמה, איש של שלום, שהאמין בכל ליבו בחיים משותפים של ערבים ויהודים. הוא היה חקלאי פשוט כמוהם, האמין שהם אחים שלנו".
הוא מספר שהמומחיות של סעיד הייתה תפוחי אדמה. "תפוחי האדמה היו ה-מקצוע שלו, ועם השנים הוא נהיה אחד המומחים הגדולים בארץ. הוא נסע לחו"ל לבחון זרעים וזנים חדשים, טיפולים חדשים, דרכי גידול. הילדים קראו לו 'הדוד משה', כמו האיש של תפוחי האדמה".
"פעם בשנה היינו מגיעים כל המשפחה, כל החמולה, לניר עוז. סעיד היה מסיע את כל הילדים בקומביין לשדה, ללקט תפוחי אדמה ולמיין אותם. אחר כך הוא היה לוקח אותם לחבר בדואי שלו שגידל צאן, והם היו מלטפים את הכבשים."
"הילדים שלמים בגוף, אבל עם נפש מפוררת"
"אני דואג מאוד לעדינה", אומר משה, "לא ידוע מה איתה, כמו לגבי ה-200 האחרים ששם. הם ישנים? הם אוכלים? הם במנהרה בחושך? אין לנו מושג. ואם עדינה תצא משם, באיזה מצב היא תהיה? האם פוגעים בה?"
יותר מכל, הוא דואג לילדים. "סעיד עשה את שלו. היו לו חיים, ילדים, נכדים. וגם אני עשיתי את שלי. אבל מה עם הילדים? הם שלמים בגוף, אבל עם נפש מפוררת. הגדול של עמוס, ארז, מדבר על זה כל הזמן. הבת, בת 7.5, לא מוציאה מילה כבר שבועיים. מה יהיה על הנפש שלהם? ולאיזה עתיד הם גדלים פה? האם גם הם יאבדו אחים במחדלים?"
ופתאום הבעתו משתנה, גופו נסוג לאחור. "החיים נמשכים", הוא אומר. "כבר למדתי את זה בעבר. המוות רק עומד בצל שלהם. וכל עוד יש חיים, אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להאמין שעדינה תחזור."
