הצייר והפסל איצו רימר (75) היה אמור להיות בקיבוץ ניר עוז בשבת ה-7 באוקטובר. "התארגנתי בבוקר", הוא מספר, "צלצלתי לחבר, והוא אמר לי בקצרה: לא עכשיו". את ניר עוז הוא מגדיר "הבית השני שלי", שאליו הגיע כשהיה בן 17, במסגרת גרעין נח"ל של תנועת השומר הצעיר. "הרבה חברים מהגרעין שלי נשארו להתגורר בקיבוץ. בן גרעין שלי, שריכז את גידולי השדה בקיבוץ, נקבר לפני יומיים ואשתו חטופה בעזה".
רימר, יליד מענית, שמתגורר כיום במצפה רמון, נשאר כל השנים בקשר הדוק עם חבריו בקיבוץ, "חלק גדול מהלב שלי מצוי בניר עוז". הוא עזב את הקיבוץ בגיל 24 כדי ללמוד אמנת. "בדרך כלל לעזוב קיבוץ זה פשע", הוא אומר, "אבל ויתרו לי כי ידעו שהקיבוץ לא יכול לתת לי את מה שרציתי, וזה ללמוד אמנות".
את לימודי האמנות החל ב-1971 בקולג' הארו לאמנות בלונדון, וב-1973 הפסיק את הלימודים וחזר לארץ, להשתתף במלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה חזר ללמוד בבצלאל, ובהמשך השלים תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. "כיום אני עוסק במיתוסים ואתוסים ארץ ישראליים", הוא מספר על עיסוקיו בשנים אחרונות, "חומרי הגלם שלי הם ממצאים ארכאולוגים, עם אלמנטים ונושאים מסביב לפולחנים, סמלים, קורבנות, קורבנות הבן".
המלחמה החזירה אותו לציורים ישנים, שאותם העלה לפייסבוק. אלה ציורים שצייר ב-2006, כשהוזמן להציג בגלריית "הבית הלבן", בשדות שבין נירים לניר עוז, שניהל חברו חיים פרי. "הוא הזמין אותי בשם החברות והאמנות. החלטנו שנעשה תערוכה משולבת, חלק יהיה פורטרטים של הקיבוץ, של מבנים וחברים מהקיבוץ, וחלק ציורים מופשטים שעשיתי באותה תקופה".
לצורך העבודה, חזר רימר להתגורר בניר עוז לתקופות של בין שבוע לעשרה ימים. "הם סידרו לי חדר, כמו שיודעים לעשות בקיבוץ. הרגשתי שוב בן בית שם. להבדיל מהקיבוץ שבו נולדתי, בניר עוז לא נחשבתי כבוגד בגלל שעזבתי, זה לא היה עניין גדול".
הציורים משקפים את האהבה והחיבור שלך לקיבוץ, לנוף.
"אני מאוד אוהב את הקיבוץ, את הסביבה. היו לי שם חברים טובים מאוד וקרובים מאוד. אמנות היא אלטרנטיבה למילים, קודמת למילים. אין צורך לבטא את זה. זה באמת מאוד סנטימנטלי ורגשי עבורי".
והתגובות לציורים שהעלית לפייסבוק?
"מאוד הופתעתי מכמות המתעניינים. פנו אלי לא מעט אנשים. חלק רצו לקנות את הציורים, אבל נשאר לי רק אחד שבאמת מכרתי לחבר, לא מניר עוז. הציורים עשו את שלהם, לא חשבתי שזה יגיע לכל כך הרבה אנשים. כשהעליתי אותם חשבתי: 'תראו, זה מה שזה היה פעם, ותראו מה נשאר מזה היום'".
