הנרי אוחיון, רוכב האופניים, שהיה אלוף ישראל שבעה פעמים וייצג את ישראל במשחקים האולימפיים ברומא 1960, הלך לעולמו ביום שישי האחרון והוא בן 89. הנרי אוחיון היה מזוהה יותר מכל אדם אחר בישראל עם רכיבת אופני כביש. הוא היה שגריר האופניים של ישראל החל משנות ה-60 ואין רוכב כביש שלא הכיר את דמותו: נמוך קומה, גב מכופף קדימה, אוחז חזק בכידון ומדווש בקצב קבוע.

כשפגשתי אותו לפני 10 שנים הוא אמר לי: "ביום שייקחו אותי להלוויה, יש לי בבית אופניים קטנים ואני מבקש לשים אותם בין הזרועות שלי, כדי שאולי אשתמש בהם בעולם הבא" ואז הוסיף בחיוך: "זהו. כזה אני. בכל מה שקשור לאופניים אני משוגע".

***

הנרי אוחיון נולד ב-1934 בעיר הנמל "סאפי", בדרום מרוקו. לאביו הייתה חנות מכולת צנועה ואימו הייתה אחראית על גידול תשעת הילדים בבית. ילדותו של אוחיון בעיר, שהייתה ידועה בעיקר בשימורי הסרדינים שלה, הייתה קשוחה מאוד. בבית הוא סבל מאלימות פיזית מצד אביו ומחוץ לבית הוא סבל מאנטישמיות. שני הדברים הללו עיצובו את דמות של הנרי, שחיפש זהות אישית ונאבק על זכותו לחיות את חייו בדרכו שלו.

הוא תמיד אהב אופניים אבל בגלל המצב הכלכלי של המשפחה הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש זוג, אז הוא נהג לתת לבעלי חנויות האופניים בעיר סיר חמין בתמורה להשאלת האופניים לשעת רכיבה. רק כשהגיע לגיל 16 ובעזרת כסף שחסך מעבודות מזדמנות הצליח לרכוש לעצמו את זוג האופניים המקצועיות הראשונות.

רוכב האופניים הנרי אוחיון (צילום: מתוך הספר "גלגלי החיים")

הכישרון של אוחיון בלט כבר מהרגע הראשון, כשהצטרף ל"קלאב", הקבוצה המקצוענית הראשונה שלו במרוקו. באימונים על האופניים הוא לא היה אותו ילד מפוחד, הססן וחסר ביטחון אלא היה לוחמני וקשוח. שם, על כבישי העפר במרוקו הוא קיבל את הערכה עצמית שלא קיבל בשום מקום אחר. בגיל 21 אוחיון התחיל לנצח תחרויות משמעותיות ולשבור שיאים. הוא היה קטן וקל ולכן הצטיין בעיקר בטיפוס הרים אבל גם היה ידוע בסיומת החזקה שלו במאוץ לעבר קו הסיום.

מאמנו, פרנסיס ארמן, זיהה את הפוטנציאל והציע לאוחיון לעבור לקבוצת רכיבה מקצוענית בצרפת. הנרי שקל את האפשרות אבל בדיוק אז מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת והמתח כלפי היהודים במדינה גבר. שנה לפי כן אחותו הגדולה עלתה לישראל ואחריה עלו עוד שני אחים. הנרי בחר לוותר על הקריירה המקצוענית בצרפת כדי לעלות לישראל עם הוריו. הם הפליגו לצרפת ומשם לישראל והגיעו ארצה באוקטובר 1956.

כשהגיעו לישראל הם אוכסנו באשקלון והמתינו, שהמכולה שלהם עם אופניו של הנרי תגיע. אחרי חודשיים המכולה הגיעה לנמל חיפה והנרי הנרגש שוב היה על אופניו. הוא ניצח בתחרויות המקומיות והגיע לשיא ב- 1959, כשניצח את אליפות ישראל. זכייה ראשונה שלו מבין שש זכיות והזכייה שהעניקה לו את הכרטיס למשחקים האולימפיים ברומא 1960.

***

23 ספורטאים וספורטאיות היו במשלחת הישראלית לרומא 1960, ביניהם היו גם שני רוכבי אופניים: יצחק בן דוד והנרי אוחיון. באוטוביוגרפיה שלו "גלגלי החיים" אוחיון מתאר את ההכנות הלקויות למשחקים האולימפיים: התחרות ברומא הייתה למרחק 175 ק"מ למרות שבישראל התחרו רק עד 100 ק"מ, כשאוחיון היה צריך חלקי חילוף ברומא שלח אותו ראש המשלחת לחפש ולרכוש את החלקים בעצמו, אוחיון מתאר משלחת מנופחת בעסקנים אבל ללא מלווים או מאמנים שיעזרו להם מבחינה לוגיסטית. בן דוד ואוחיון ביקשו רכב להכרת המסלול ולא קיבלו ואת האימון המסכם לפני התחרות עשו בכלל עם הנבחרת המרוקאית.

148 משתתפים מ-42 מדינות יצאו ל- 12 סיבובים של 14.5 ק"מ מסביב לרומא – סה"כ 175 ק"מ. הנרי הצליח להיצמד לדבוקה המובילה והרגיש טוב, אבל בסיבוב הרביעי, באחת הירידות, רוכב פקיסטני לקח את הסיבוב במהירות גבוהה מידיי והעיף את אוחיון לשוליים. אחרי הנפילה אוחיון חזר מהתעלה אל הכביש וחזר לרכוב על אופניו. אלא שהדבוקה המובילה הייתה רחוקה והייאוש של אוחיון היה רב. באותו זמן, חברו למשלחת, בן דוד, נאלץ לחזור אל קו הסיום מכיוון שדלי מים שנשפך לכיוונו, העיף את משקפיו והוא לא יכול היה לסיים את הרכיבה. באוטוביוגרפיה שלו, הנרי אוחיון כתב: "פצעיי לא הצדיקו את נטשתי את המרוץ, שנבעה מסיבה רוחנית ולא פיזית".

הדיווחים של כתבי הספורט בישראל ביקרו את רוכבי האופנים, שגרמו לאכזבה גדולה במשלחת. הסיפור אודות שני הרוכבים שלא הצליחו להגיע לקו הסיום הפך ללעג. לקח לוועד האולימפי הישראלי 56 שנים לשלוח שוב רוכבי אופניים למשחקים האולימפיים ורק ב- 2016, שלומי חיימי, רוכב שטח, חזר לייצג את ישראל על האוכף. גם האכזבה של הנרי אוחיון הייתה עצומה, אבל היא לא הייתה בגלל אופן הרכיבה שלו אלא בגלל היחס אליו כשחזר לארץ והיחס אליו מאז.

באתר הוועד האולימפי הבינלאומי מרוכזים כל התוצאות מכל המשחקים האולימפיים. יש שם כמובן גם את התוצאות מתחרות האופניים ברומא 1960. על פי התוצאות הרשמיות 76 רוכבים מתוך 148 הגיעו לקו הסיום והנרי אוחיון מופיע כמי שסיים במקום ה-39 במרחק של רק 20 שניות מהמנצח. על פניו זה ההישג הכי גדול של ספורטאי ישראל עד אז ואחד המרשמים ביותר בהיסטוריה של הספורט האולימפי של ישראל.

רישום התוצאות במרוץ האופניים ברומא 1960 היה בעייתי. חלק מהמיקומים של המתחרים נקבעו על פי עדות ראיה ותמונות מקו הסיום. האיש האחראי על התוצאות החליט לעזוב את מקומו אחרי שהרוכב העשירי חצה את קו הסיום וויתר על המשך הרישום בטענה שהוא רעב והוא יסיים את הרישום מאוחר יותר. מאז ועד היום קשה לקבוע בדיוק מה אירע על קו הסיום באותו יום ב-30 באוגוסט 1960 ברומא והאם הנרי אוחיון אכן חצה את קו הסיום או לא.

אוחיון חזר לישראל מאוכזב מאוד. הוא התקשה לחזור לשגרת אימוניו אבל הבין שלטובת בריאותי הנפשית הוא צריך לעשות את זה. כשחזר לרכוב הוא גם חזר לנצח וניצח את אליפות ישראל עוד חמש פעמים ברציפות.

ידיעה ב'דבר', 3 פברואר 1963⁩ (צילום: ארכיון דבר)

ב-1965 אוחיון זכה באליפות ישראל בפעם האחרונה ושלוש שנים אחר כך הוא פרש מרכיבה מקצוענית, אבל הוא מעולם לא פרש מרכיבה. הוא המשיך להתחרות ולנצח באופן חובבני גם אחרי גיל 70 והמשיך לרכוב על אופניו גם אחרי גיל 80.

***

הנרי אוחיון היה אגדה בקרב חובבי האופניים בישראל, שידעו להעריך את עברו ואת אופיו הלוחמני. "תחזיק בגלל" הוא היה אומר ומוסיף "תנוח בבית". אבל מכל הניצחונות וההישגים שלו לא נוצר סביבו מיתוס. למרות שמדובר שאחד מרוכבי האופניים הטובים בהיסטוריה של ישראל וספורטאי אולימפי השם הנרי אוחיון נשאר בגבולות הענף שלו.

חלק מתרבות ספורט היא היכולת של חובבי הספורט לשמור על הזיכרון של הגיבורים שלנו. להנציח אותם ולדאוג שהם לא ישכחו. הנרי אוחיון היה כזה גיבור, אבל הסיפור שלו ברומא 1960 נחקק ככישלון ולא כהצלחה. שימור המיתולוגיה של הספורט שלנו לא יכולה להתמקד רק במנצחים כי הסיפורים הם מורכבים יותר: אנושיים, נוגעים ללב, פורצי דרך, אמיצים, גם אם הם חצו את קו הסיום במקום ה-39 וגם אם הם לא חצו את קו הסיום בכלל. הנרי אוחיון היה רוכב אופניים מוכשר, ספורטאי עקשן ואדם מיוחד וככה אני אזכור אותו ואני מקווה שגם אתם.