"בשבת בבוקר ההורים היו בטיול בחו"ל של ותיקי כפר עזה", מספר עומרי אלמוג, שמשפחתו נפלה קורבן למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. "אחותי חן ובעלה נדב נשארו בקיבוץ עם הילדים. הבת הגדולה שלהם ים, שהיא חיילת, הייתה איתי בקשר כל הבוקר".
מחבלי חמאס פרצו לבית משפחת גולדשטיין-אלמוג בכפר עזה, שבו הסתתרו נדב וחן עם ארבעת ילדיהם: ים (20), אגם (17), גל (11) וטל (9). "ים ניהלה את כל הקשר עם כל העולם. חן ונדב נכנסו לממ"ד בלי טלפון. הם לא יצורים של מדיה חברתית. אין להם פייסבוק וכאלה".
אלמוג התכתב עם אחייניתו ים בווטסאפ עד 12 בצהריים. "היה כאוס בקיבוץ. במקביל היא התכתבה גם עם חברות, עם הבת של הרבש"צ ועם המ"פית שלה בצבא. היא קראה לכוחות להגיע. לא שמענו מהם מאז".
חן, נדב והילדים לא היו בין המפונים מכפר עזה. למחרת קיבלו אלמוג והוריו דיווח שבבית נמצאו שתי גופות. לאחר ארבעה ימים זוהו – נדב וים נרצחו בבית. "חן ושלושת הילדים נחשבו נעדרים. לקראת סוף השבוע השני הודיעו לנו שהם חטופים. הם עובדים עם מידע מודיעיני, כנראה ציוד מיוחד של 'אחים לנשק' שיושבים בחמ"ל ועושים עבודה עם בינה מלאכותית. אנחנו לא יודעים יותר מזה. נפגשנו עם גל הירש והצוות שלו. המדינה לא מדברת על זה. אני מאמין שיש ערוץ שמתנהל מולם. מצאו איכשהו איזושהי דרך להגיע אליהם. צה"ל ימשיך להילחם".
אחותו של נדב ומשפחתה הספיקו לברוח מהקיבוץ מוקדם בבוקר כשראו את כלי הטיס והטנדרים של חמאס בשדות של כפר עזה. בנס ניצלו מהירי. עכשיו הם יושבים במלון בתל אביב, מנסים לאסוף כל פרט ולזעוק להחזרת יקיריהם.
"נדב היה מנכ"ל כפרית תעשיות, חברה בורסאית, הגדולה ביותר באזור, שממוקמת בכפר עזה. מנהל פרויקטים, יזמות, מאוד מדויק, חכם. איש שקט וצנוע. הוא היה תריאתלט, מקום ראשון בארץ בגיל שלו. לפני חודשיים הייתה לו תאונה קשה. הוא היה בשלבי החלמה מניתוחי גב ואגן. הוא רק התחיל להשתקם. בקושי הלך".
"חן ונדב הכירו בכיתה ז'", הוא מספר. "הם בנו את הבית שלהם בכפר עזה, ואף פעם לא עזבו את הקיבוץ. לא משנה איזה סבב היה, מי ירה, מה שם המבצע. הילדים גדלו ככה לתוך הקיבוץ. זאת הצוואה של נדב – שלא עוזבים את הבית. היה צריך להיות אירוע כזה כדי שהם ייצאו מהבית".
ביום שני שעבר, יום ההולדת ה-49 של חן, קברנו את נדב וים בבית הקברות בקיבוץ שפיים. הכול מתערבב. טירוף על טירוף על טירוף. כשייגמר הכול נחזיר אותם לכפר עזה. הלוויה הייתה מאוד קשה. שני סבים קראו קדיש על הנכדה שלהם. האימא, האישה, לא נמצאת בלוויה שלהם. אנחנו לא יודעים איפה היא", אומר אלמוג בייאוש. "אנחנו בשבעה הזאת יושבים כבר שלושה שבועות. מהרגע שאיבדנו קשר איתם.
"הבית של ההורים של נדב נשרף, ההורים שלי גם לא יכולים לחזור כי עדיין יש לחימה. אנחנו פה ביחד, יושבים שבעה. ביום ראשון נעלה לקבר ונתחיל לראות מה עושים". בינתיים, אלמוג עושה כל שביכולתו כדי להוציא את הסיפור החוצה, לדבר, מוודא שאחותו וילדיה לא ירדו מסדר היום. "לא קיבלנו עדיין שום אינדיקציות לגבי המיקום והמצב שלהן. אני מאמין שאם היה משהו מוצק היו אומרים לנו".
לפני שבוע נסע לכפר עזה לראשונה מאז השבת ההיא. "הלכתי להביא להורים שלנו ושל נדב דברים מהבית. הם באו עם מזוודות מחו"ל, לא היה להם כלום. יחד עם חבר נכנסתי גם לבית של חן ונדב. פתאום הייתה אזעקה ונכנסנו לממ"ד שלהם. זה היה מצמרר. ריסק אותי לחשוב מה הלך שם".
עכשיו, הוא אומר, המדינה צריכה להתמקד בהחזרת החטופים. "צריך להחזיר אותם הביתה. זה לא עיתונאי אמריקאי שחטוף אצל אל-קאעידה. אלה ילדים שישבו בבית ולא עשו כלום. חן ונדב לא עזבו את כפר עזה. הם אף פעם לא עשו שום דבר לא טוב או לא נכון. לקחו פה ילדים שלא קשורים לדבר הזה בכלל. לא רק את הסיפור הפרטי שלי. אני בטוח שאם היו שואלים את חן אם היא מוכנה להישאר בשבי כדי שישחררו את כל הילדים, היא תסכים. אני לא אסכים, אבל היא תסכים.
"זאת בעיה עולמית. אלה יצורים שאין להם זכות קיום אנושית על הכדור שלנו עם עוד אנשים. אנחנו מתעסקים עם ארגון שמעבר לזה שהוא מאוד אכזרי, מאתגר ורע, הם מענים אותנו. רוצים שנוציא דרכונים זרים, שנתחנן. משחררים את אלה ואחרים, יתחילו לשחרר את הילדים בנפרד והזקנים בנפרד. משחקים לנו בראש. אבל הם גם במצוקה. אנחנו יודעים את זה. רואים את זה. אין מים ברצועה, אין חשמל. ישראל מביאה מודיעין".
השבר הגדול בין האזרחים לבין ההנהגה לא מרפה ממנו. "בשביל האזרחים מהעוטף השבר עוד יותר גדול. זה שבר עם המדינה, עם מוסדות המדינה. הם כבר 20 שנה סובלים את זה. התמגנו, בנו בנחל עוז רפת ממוגנת ראשונה בעולם. מה זה עזר לנו? נכנסו אליהם הביתה והטילו אימה. היה פה רצח המוני שלא היה מעולם בימיה של המדינה. זה יירשם בספרי ההיסטוריה על גבם של מי שאחראים למחדל הזה. האכזריות הזאת היא כדי להרתיע, כמו בימי הביניים. אבל אנחנו לא צריכים להיסחף לתוך זה. אנחנו אנשים אינטליגנטים. אנחנו לא כמותם. אין לנו את האונה הזאת בראש. צריך לצאת עם זה לעולם ולדאוג שכולם יידעו".
אלמוג מתדפק על כל דלת אפשרית. "דיברתי ב-CNN, בטלוויזיה האוסטרלית, בכל העולם. צריך להסביר להם את ההתעללות שאנחנו עוברים פה. מה הקשר של הילדים, הזקנים והנשים? הם לא חיילים במלחמה. זאת פגיעה אנושה בזכויות אדם ואם לא יחזירו אותם לא תהיה פה מדינה. אף אחד לא יבוא לגור פה".
למרות הכול, אלמוג בוחר לראות גם את הטוב. "פתאום אנשים לא מצפצפים בכביש, פתאום אנשים עומדים בתור. מגלים חמלה. אנחנו רוצים לעזור אחד לשני. אנחנו צריכים להתאחד, להיות ביחד ולהאמין בטוב.
"ההורים הודיעו שהם לא עוזבים את כפר עזה. חוזרים לשם. זאת הצוואה של נדב. אנחנו צריכים להיות נחושים וסבלניים. אני אף פעם לא ביקשתי כלום מהמדינה. מה שנשאר מהמשפחה צריך להחזיר הביתה. מדינת ישראל חייבת את זה לי ולהורים שלי. אחרת מה יש לנו לעשות פה? מה נפריח? יבנו מחדש את כפר עזה, יבנו את הבתים, אבל אנשים צריכים להיות בטוחים לחזור לשם. להניף דגלי ישראל. צריך להרחיק את הגדר. לפני שאנחנו נפטרים מחמאס, צריך להחזיר אותם הביתה. את כולם. כמו שחמאס לקחו אותם שני קילומטר מערבה, אנחנו צריכים להחזיר אותם שלושה קילומטר מזרחה".
