הרפת המשפחתית הקטנה של שרית יוקר בנהלל הפכה בשבועות האחרונים למרכז הכשרה למתנדבים שרוצים לעבוד ברפתות העוטף. "שמעתי שיש הרבה אנשים שרוצים להתנדב, אבל לא מכירים את העבודה ברפת ואין להם שום הכשרה", היא מספרת ל'דבר', "והבנתי שאני יכולה לעזור להם להגיע יותר מוכנים".

בימים כתיקונם יוקר, אם לשתי בנות, מנהלת את הרפת בבית הספר החקלאי ויצו נהלל. במקביל, היא ובעלה ארנון, דור רביעי בנהלל, עובדים ברפת המשפחתית הקטנה ששייכת להוריו. ארנון גויס כבר בתחילת המלחמה, ומאז היא לבד בבית עם שתי בנות צעירות, מלהטטת בין המשימות ברפת המשפחתית וברפת של כפר הנוער לבין הבית והבנות.

מרגע שהחלה הלחימה, הרפתות בעוטף עזה התמודדו עם מחסור גדול ופתאומי בכוח אדם, שהצטרף לנזק הפיזי לרפתות, לפגיעה בפרות ולקושי לשהות באזור בזמן הלחימה. רבים מעובדי החקלאות התאילנדים בעוטף נחטפו או נרצחו במתקפת 7 באוקטובר, ורבים אחרים החליטו לחזור למדינתם, לפחות לעת עתה. בדומה לענפי חקלאות אחרים, המצב יצר עבור הענף אתגר כבד ביחס לעצם היכולת להחזיק את המשקים.

"התחילה התגייסות של רפתנים מכל הארץ, כי כמעט ולא היו עובדים", אומרת יוקר. היא מספרת שבימים הראשונים הגיעו לעוטף רפתנים ותיקים, עתירי ניסיון וידע. "חיפשו אנשים שיודעים לתפעל רפת, כי קשה להכשיר 'על המקום' מישהו חסר ניסיון". לצד זאת, בשל כמות כוח האדם החסרה, "היה ברור שיהיה צורך גם בהרבה מתנדבים, ולאורך זמן".

"כשמגיעים לרפת מבינים שזו לא רק עבודה טכנית, שצריך להרגיש את הפרה"

יוקר רצתה להשתתף בעצמה במאמצי החליבה בעוטף עזה, אך הדבר לא התאפשר בשל הצורך להמשיך בעבודתה בבית הספר וברפת המשפחתית ולטפל בבנותיה. "מצאתי את עצמי חסרת אונים", היא מספרת, "כל כך רוצה לעזור לפרות בעוטף, אבל לא יכולה לעזוב הכול".

שרית יוקר ושותפתה סיון לקר בהכשרה לחליבה. "מגיעים אנשים שאין להם מושג. ההכשרה עושה את העניין למוחשי" (צילום: אלבום פרטי)

היא החליטה להשתמש בניסיון ובכישורים שלה בחינוך החקלאי לשם הכשרת עובדים חסרי ניסיון. "זיהיתי אתגר לא פשוט אתגר בגיוס מתנדבים לרפתות הדרום. אז יזמתי חשיפה והכשרה לענף, עבור אנשים שרוצים להתנדב בעוטף. התחלתי ללמד מהבסיס."

ההכשרה מתבצעת ברפת המשפחתית של יוקר. המתנדבים מגיעים לחליבת ערב, וזוכים להדרכה אישית של מספר שעות. "ההכשרה עושה את העניין למוחשי יותר עבור המתנדבים", היא מסבירה, "מכירים את החיה עצמה, הגודל שלה ואיך להתנהל מולה. אני מזמינה גם את מי שרוצה לבדוק אם זה מתאים לו, ומבחינתי, גם מי שמחליט בסוף שזה לא בשבילו הרוויח משהו. יש עוצמה בהגעה הפיזית לרפת, מבינים שזו לא רק עבודה טכנית. צריך להרגיש את הפרה."

יוקר מספרת על הצורך לתווך ידע מקצועי, כולל כזה שנחשב בסיסי עבור מי שמגיע מהתחום. "מגיעים אנשים שאין להם מושג, וצריך ללמד אותם איך לנעול את המגפיים, איך לשטוף אותן, איך להחזיק את השפריצר." היא מתארת את שלבי העבודה השונים שהמתנדבים נדרשים להכיר, כמו הנעת הפרות והפעלת מכונת החליבה.

לדברי יוקר, לצד הממד המקצועי, עצם ההיכרות עם רפתנית נותנת לאנשים ביטחון. היא מספרת בגאווה על התוצאות שמתחילות שמתחילות להגיע: "אתמול אירחנו ברפת שני מתנדבים מקסימים שתורמים, ובקרוב הם ירדו אל רפתות הדרום לעזרה."

יוקר עסוקה גם בהפצת הידע למעגלים נוספים. יחד עם סיון לקר, וטרינרית שמתמחה ברפתנות מודעת ורווחת הפרות, היא מכינה סרטוני הדרכה שיעלו ליוטיוב, עבור מתנדבים שלא יוכלו להגיע להדרכה פיזית.

"אני מלאת סיפוק ושמחה על ההזדמנות להעביר את הידע שלי, שמגיע בדרך עקיפה אל הפרות ואל הצוותים", היא אומרת, "להכשרות האלו יש הרבה משמעויות." בין היתר היא מספרת על שינוי היחס ליבוא בקרב המתנדבים, וחידוד הצורך בתוצרת חקלאית מקומית: "אנשים מבינים עכשיו את החשיבות של העבודה העצמית."