"המשימה הראשונה הייתה למצוא מילים שאפשר להתחיל באמצעותן להתבונן על מציאות שלא הכרנו, על אימה משתקת ועל עצב ואובדן של יחידים, משפחות, וקהילות שאין מילים לתאר את כאבן", מתארת יעל גרוס רוזן, שהובילה במכון שיטים פרויקט של יצירת אסופה שתשרת טקסי הלוויה, אבלות וזיכרון לנרצחים ולנופלים ב-7 באוקטובר.

יצאנו לדרך בתמיכה של קרן חבצלת של התנועה הקיבוצית, והמחלקה למפעלים ציוניים בהסתדרות הציונית העולמים. "המשימה השנייה נבעה מההבנה שהדברים צריכים לבוא מכאן. כאן ישראלי, שורשי, שמחובר לנוף ולשפה, כאן שמחובר לסיפור הישראלי וגם היהודי שאנחנו חלק ממנו ומחויבים להמשיך לספר אותו. המשימה האחרונה הגיעה מהרצון למשוך חוט של חסד עבור כולנו. לתת למשמעות, לנחמה ולתקווה לפלס דרך".

במכון שיטים, שפועל ליצירה ועיצוב של זהות ותרבות יהודית-ציונית-הומניסטית דרך התמחות בחגי ישראל ובמועדי החיים, קיבלו החלטה לתת מענה לצורך של כל משפחה וקהילה ליצור לעצמה טקסי אבלות והתכנסויות זיכרון המותאמים לצביונה ומשקפים את ערכיה. לשם כך נכתבה האסופה "עכשיו זמן שבור – ילקוט אבלות ופרידה", שניתן למצוא בה הן את הקדיש המסורתי (הנאמר בארמית), הן את תרגומו לעברית והן גרסאות נוספות לקדיש ששימש קהילות קיבוציות שונות לאורך השנים, בהן קדיש נגבה שכתב שלום סמיד:

יִתְגַּדַּל שֵׁם הָאָדָם יִתְעַלֶּה פֹּעַל חַיָּיו וְיִתְבָּרַךְ בְּזִכְרוֹנֵנוּ
עַל צְרוֹר מַעֲלָלָיו בִּימֵי חֶלְדּוֹ וְעַל הַמַּעַשׂ שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַשְׁלִימוֹ.
עַל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁנִּטְּווּ – וְנָמוֹגוּ
וְעַל סְגֻלַּת יְקָר וְאַף חֻלְשַׁת אֱנוֹשׁ שֶׁנָּגוֹזוּ מִבַּעַד לַדֹּק הָעַרְפִלִּי שֶׁל הַזְּמַן.
יַזְהִיר זֵכֶר הָאָדָם וְהֵדֵי חַיָּיו כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּלִבֵּנוּ וּשְׁמוֹ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן
כִּי מוֹתַר הָאָדָם הוּא הַזִּכָּרוֹן מֵעֵבֶר לִמְחִיצוֹת הַזְּמַן.
לֹא בַּחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה. צַוּוֹ הֶמְשֵׁךְ הַחַיִּים יַצְמִיחַ פֻּרְקָן לִכְאֵבֵנוּ הַמְּשֻׁקָּע.
הַזְּמַן בְּמַהֲלָכוֹ יְרַחֵם. וְנִנְצֹר אֶת כָּל פְּרִי חַיָּיו לְיָמִים רַבִּים.
יִתְגַּדַּל וְיִשְׁתַּבַּח. יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ.

גם השיר "אל מלא רחמים" של עדי קיסר, שנכתב ב-2016, מקבל משמעות קורעת לב, ובמיוחד השורות: "הַיְּלָדִים / חַסְרֵי הָאוֹנִים / הַזְּקֵנִים / שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לָרוּץ מַהֵר / לָעוּף כְּמוֹ צִפּוֹרִים". יצירות נוספות עוסקות בנפילתן של נשים, לוחמות ואזרחיות, והיה צורך לכלול באסופה גם התייחסויות להירצחם של ילדים וילדות. אחד מהם הוא שירה של רעיה הרניק שנכתב ב-1983, ונפתח בשורות: "יְלָדִים הֵם כְּמוֹ פְּרָחִים, / אָסוּר לִקְטֹף אוֹתָם / וּלְהַחֲזִיקָם בְּכַף הַיָּד".

בארכיון המכון קיימות עדויות רבות להתמודדויות קיבוציות עם שכול מלחמתי. בקיבוצים, חברות שחיות במקרים רבים בגבולות המדינה, ומחנכות את בניהן ובנותיהן לשירות צבאי משמעותי, השכול המלחמתי נפוץ עד מאוד. בקהילות שהפגיעה בהן אינה רק ביחיד, אלא גם בחברה כולה, בקהילות שמעגלי הפגיעה בהן מתעצמים – בן הכיתה שנרצח הוא גם הבן של המורה, אישתו עבדה במפעל ואבא שלו היה המורה המיתולוגי בבית הספר – נוצר הדהוד של אבלות משותפת ורחבה. מראשיתם, הקיבוצים התייחסו להלכה כמקור השראה, וגם בטקסי האבלות נוצרו מנהגים ותכנים יחודיים, כאלו שצוות המכון מקווה שיסייעו לחברה הישראלית כולה בתקופה קשה זו.

תפקידם של טקסי הלוויה וזיכרון אינם מתמצים בנתינת כבוד אחרון למי שכבר לא יחזרו, הם נועדו גם עבור אלו החיים. איך ניתן להבין, למסגר, לתת טעם לחיים לאור המוות – במעגלים המתרחבים של בני ובנות המשפחה השכולים. בעת הזו צוות מכון שיטים בוחר להראות, בשפתו של ע. הלל, את החיבור שלנו לארץ הזו שהוא רואה בה: "אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנִים שֶׁל יֹפִי / וּצְעָקָה". במילות אלתרמן בשירו, המופיע בילקוט: "הנה תמו יום קרב וערבו", שכמו שצדיקים נופלים וגם קמים שבע פעמים, כך גם עם ישראל קם: "אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם / אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס, / אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, / אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס".

ה'יזכור' של יום הזיכרון לשואה ולגבורה מסתיים בדרישה: "וְאַל דּוֹמִי, אַל דּוֹמִי לָנוּ / עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם." אבא קובנר כתב גם את היזכור ההוא וגם את "הקריעה", המופיעה בילקוט, ובה דרישה דומה: "הארץ תחזור אל מקורה לאחר שעבר אותה הרעם – / ארורה! אם תחזור לסורה". ברוח זו ניתן לקרוא את הקדיש האקטואלי שכתב הרב וחבר הכנסת גלעד קריב, שנכלל גם הוא בילקוט, ומסתיים בדרישה ברורה: "וְיִתְקַדַּשׁ צַו הַחֲבֵרוּת, הָעַרְבוּת הַהֲדָדִית, חַיֵּי הַקְּהִלָּה, אַהֲבַת הָאָרֶץ, וְהַדְּבֵקוּת בְּעֶרְכֵי הַיְּסוֹד שֶׁל הַצִּיּוֹנוּת וּבְעֶרְכֵי הַשִּׁוְיוֹן, הַחֵרוּת וְהַשָּׁלוֹם".