רָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשוּקִים
הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם.
וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת,
עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן.
וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים
בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִינָּם.
וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים
וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיּם.
וְלֹא הָיָה מִי שֶיֵּלֵך עַל הַגַּלִּים
רַק הֲמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים.
וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשוּקִים
מתוך – כל משבריך וגליך – דליה רביקוביץ'
כדי לכתוב את הכתבה הזו לא היה צורך לראיין אף אחת. די היה לשבת באחד המלונות שבים המלח, או אילת, או תל אביב, או כל מלון מפונים אחר בארץ ולהתבונן.
אנחנו קוראים להם "מפונים", כי פליטים בשבילנו זה אנשים שגולים מארצם, נמלטים, משאירים אחריהם הכול ואין להם לאן לחזור. אנחנו מאמינים שננצח את המלחמה, תושבי צפון הנגב בקיבוצים ובעיירות ישובו לבתיהם, נבנה הכול מחדש, אנחנו חזקים ולכן הם רק "מפונים זמנית", תיכף כל זה ייגמר. אבל ה"תיכף" מתארך כל יום בעוד כמה ימים, עוד כמה שבועות, זמן בלתי ידוע.
לזמן בלתי ידוע יש נטייה לרחף באוויר, להכניס את הא.נשים לתוך בועת סבון ענקית מרחפת בחלל, לובשת ופושטת צורות.
גם הא.נשים במלון בים המלח בו אני מתנדבת נראו כך.
פעם חשבתי שהמשפט "עיניים הם ראי לנפש" הוא הגזמה של משוררים. דילגתי על תיאורי העיניים הארוכים אצל סופרים וסופרות, הם דיברו על עיניים אך התכוונו למה שמאחוריהם. ה"פעם" הזה נגמר ביום שנכנסתי למלון Enjoy בים המלח, מלון הפליטים.
חשבתי שנגיע ונארגן מיד גן ילדים, בית ספר, פעילויות סדנאיות, תהיה הרבה עשייה. למדתי על מצבי לחץ, טיפול באנשים נפגעי חרדה ופחד. אך כמו שלא הבנתי מה באמת משתקף מעיניים, לא הבנתי שיש מצבים שאף אחד לא רוצה לשמוע, לדבר, לשבת.
הם רצו בגדים, נעליים, תחתונים, חזיות, כלי רחצה. מי שברח עם נעליו עליו ביקש סנדלים. מי שברחה עם נעלי אצבע, ביקשה נעליים. וזהו. פליטים.
מעל הכול ריחפו תהומות של עצב. תהומות.
העיניים לא הצליחו להישאר במקום אחד, העפעפיים מצומצמים בחשדנות, המבט משוטט ולא מוצא מנוח, מנסה ללמוד את המקום, להבין, מחפש אחיזה אך נשמט מטה. הפנים, כתפיים, החזה, הכול שואף מטה. הצעדים קטנים ומהוססים והכל נשאר קרוב לגוף, כאילו שואפים להיעלם, לא להיות כאן עכשיו. הכול קרוב לגוף, הידיים, הילדים, הילדות, הזוגות, המשפחה, הכול מתכנס פנימה. מתקפד בהגנה. מדברים בשקט. רק עם מי שקרוב.
תהומות של עצב. תהומות.
במלון Enjoy עשו הכול כדי לארגן למפונים את חייהם מחדש, כך מעידים המפונים עצמם. נדמה כי הם היו הראשונים להבין את גודל האסון, ואת הצרכים הבסיסיים והלא בסיסיים שצריכים פליטים. הם אפשרו להכניס כלבים, פתחו מחסני תרומות, הקצו אולמות התכנסות ולמידה, הופעות, אטרקציות, כל מה שצריך כדי לתת להלם הראשוני להתמוסס.
ובכל זאת אי אפשר היה שלא להבחין גם מבלי מלים, בהבדל בין ההתארגנות של חברי וחברות קיבוץ מגן השוהים במקום, לבין תושבי ותושבות העיר.
תמיד ידענו שתוחלת החיים בקיבוצים היא הגבוהה בארץ, ביחד עם חרדים הם מנצחים את כולנו. "קהילה" קוראים לכוח החיות הזה, אומרים שקשרים חברתיים, ערבות הדדית, סולידריות, אכפתיות, מנצחות מחלות. בים האיגאי, בדיוק באמצע בין יוון לטורקיה, שוכן אי יווני קטן, שבו יש האומרים, חיים הכי הרבה בעולם. ההסבר לכך הוא פשוט, הם חיים מהאוכל שלהם ומקיימים חיי שיתוף. מחליפים ביניהם מוצרים שגידלו, או הכינו לבד, נפגשים מדי אחר צהריים לדבר ולקשקש. הרופא מבקר אותם מדי פעם, אך אין לו הרבה עבודה.
החוקרים שבדקו את הקהילה חשבו על תוחלת חיים, לא חשבו על הישרדות.
לקהילות שנלחמות יחד יש יכולת הישרדות גדולה יותר. כיתות כוננות, וועדות חינוך, בריאות, מבוגרים, משק… כל המבנים הקיבוציים הוכיחו את עצמם גם הפעם.
רואים את זה במלון בשפת הגוף של האנשים. חברי וחברות מגן, אמנם עצובים מאוד, כמו כולם, אמנם שחוחים, אך יושבים ביחד בלובי, בקבוצות לפי גיל, או משפחות, ומדברים. מדברים בשקט. חוזרים על הסיפורים, בודקים איפה נמצאים אחרים שאינם איתם, מי פונה ולאן, מי מחבריהם בקיבוצים אחרים חי, מי לא.
שוחחתי עם דינה ברנשטיין, דוברת קיבוץ מגן, כדי להבין איך הם התארגנו כל כך מהר. כן- לקיבוץ יש דוברת. כמו ייתר בעלי ובעלות התפקידים בקיבוץ החדש שהם בונים בים המלח, היא מילאה את התפקיד לפני המלחמה.
התקשרתי אליה מהוססת. בכל זאת הדימוי הקיבוצניקי המצוי הוא לא של אדם שמתמסר בקלות. אבל תזרקו לפח את כל הדימויים, היא ירדה אלי ללובי המלון, ניגשה במאור פנים וכאילו שתינו הבנו מיד שמתחבקות וכל המחיצות נופלות.
הם התפנו רק עם בגדיהם עליהם. לה זו הפעם הראשונה להתפנות, בעבר סירבה, הפעם הסכימה. "הגענו בלי כלום לפה, מצאנו את עצמנו מחוץ לבית, חשבנו שזה עניין של ימים, עכשיו שבועות, מבינים שחודשים". תחושת אי הוודאות יוצרת בועה אמבית, אך יצירת מנגנונים מסודרים עושה קצת סדר.
380 מפוני קיבוץ מגן העבירו את המנגנונים מהבית למלון, התפקידים נשארו כשהיו: מנהלת קהילה, משק, ראשי וועדות חברתיות, דוברת… כל אחת ואחד יודע את תפקידו. מיד הוקם מחסן ציוד תרומות, הוכנו רשימות מסודרות של צרכים שנשלחו לתורמים, הוקם בית ספר, פעוטונים וגן ילדים, מענה לגיל השלישי- שיצאו ביום בו ראיינתי את דינה לטיול, גייסו מטפלים ומטפלות רגשיים בכל תחום שאפשר לדמיין.
גם את מסורת "הפאב של יום רביעי", הם פתחו בדיוק ביום ובשעה למגן ולשדרות ביחד.
"זה כמו בית חולים" אומרת דינה "בהתחלה זה טיפול נמרץ, לחיות. לארגן הסעות והובלות של קהילה שלמה למקום בטוח, לחלק חדרים, לדאוג לאוכל, לבוש, פסיכולוגים לדחק. אחר כך עוברים למחלקות- כל אחד לפי מצבו. בסוף השיקום: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק…" הם עוד לא בשיקום היא אומרת, בינתיים שומרים שלא תהיה הדרדרות.
איזה דימוי כואב.
תושבות ותושבי שדרות, התפנו בתפזורת, איש תחת מכוניתו והאוטובוס שבמקרה עלו עליו. "פתחון לב" ארגנו את הפינוי, לא המדינה. הם פונו שישה ימים אחרי תחילת המלחמה, אבל אף אחד לא חשב לפנות אותם כקהילות אם: שכונה, בניין, בית ספר. פירקו אותם.
אמרו להם להגיע לים המלח ושם ישובצו למלונות. ע' שמבקשת להישאר אנונימית מספרת על הדרך לשם, עד כי נדמה שהיא טראומה בפני עצמה. איך ביקשה מאחיה לאסוף גם את משפחתה, איך הם לא ידעו אם יהיה מי שיקבל אותם בים המלח, או שגם שם הם ילכו לאיבוד. גם היא, כמו דינה, מציינת את עובדות ועובדי המלון, שקיבלו אותם באהבה, בסבלנות, בעיניים טובות.
אחרי שישה ימים של הסתגרות כל משפחה לבד בממ"ד, ההתפנות שלהם כמשפחה נתנה להם בטחון, נתנה להם כוח לדעת שמה שלא יהיה, הם יעברו את זה יחד. במלון התחילו להתארגן על ציוד.
ביחד עם המלון, אנחנו המתנדבות דאגנו לסדר לתושבי ותושבות שדרות מחסן ציוד שנתרם, להביא מה שצריך, לבנות מערכת חינוך, אך יותר מכל הבנו שצריך ליצור מנהיגות שתיקח פיקוד, אט אט נוצרה מנהיגות כזו, מתוך התושבות והתושבים. "חסרה תחושת הקהילה" אומרת ע', "בנינו ביחד עם המתנדבות קהילה".
היום במלון גם לשדרות יש פעוטון וגן, יש מערכת לימודים. עירית שדרות לקחה על עצמה לקיים לימודים לגנים ובתי הספר היסודיים, כולל הסעות. הם בנו את מערכת החינוך החדשה על תשתיות שהקימו המתנדבים. לנערות והנערים אין עדיין מסגרת מסודרת, הזום לא נותן את המענה החברתי החשוב כל כך. אצלנו במלון בנינו להם מערכת לימודים לבוקר ופעילויות לאחר הצהריים והערב ביחד עם השומר הצעיר, המורות החיילות ומתנדבים נוספים. למבוגרים אין עדיין מענה.
הרבה נחקר, נכתב ונזעק על פירוק הסולידריות, את חשיבות האדם לאדם, שהלכה ונעלמה בעשורים האחרונים ואיך זה פוגע בגוף ובנפש, בחוסן של האדם, הקבוצה והמדינה.
מלון Enjoy בים המלח הוא המיקרוקוסמוס של ההתפרקות, אך גם של הבנייה מחדש. יש בינינו שעוד זוכרים כמה זה חשוב להיות שייך לקבוצה, לשכונה, לקיבוץ, בנינו את זה מחדש.
"כולנו לומדים תוך כדי תנועה, מנסים לגייס ולתת מענה נדרש. מה יהיה? כולנו מנסים להבין מה יהיה?" מסכמת ע' עם העיניים העצובות את החיים מדקה לדקה.
