מלון "רויאל" בים המלח הפך בשלושת השבועות האחרונים לבית גיל הזהב של העיר שדרות, לאחר שפונו אליו בבהילות כ-850 אזרחים ותיקים מהעיר. חלקם דיירי מסגרות שפונו ע"י משרד הרווחה, חלקם מתגוררים בבתיהם ופונו על ידי העירייה. בתוך הקשיים וחוסר הוודאות, צוות של מטפלים קהילתיים מתנועת דרור ישראל פועל לענות על הצרכים החברתיים של התושבים המבוגרים – ממעגלי שיחה, פעילויות משחק ותרבות, ועד הקשבה ותשומת לב.

בלובי המלון עשרות אנשים הולכים לאיטם, חלקם עם מקלות והליכונים, חלקם בכוחות עצמם. כל הכיסאות בלובי תפוסים על ידי חבורות-חבורות, בעיקר של נשים, שמפטפטות או סורגות או משחקות משחקי קלפים. כמה אנשים גם נרדמו על הכורסאות. עשרות אנשים עם ווסטים זוהרים שכתוב עליהם 'פיקוד העורף', 'משרד הרווחה' או כיתובים אחרים יוצאים ונכנסים. הקומה התחתונה של הלובי מלאה בעמדות מרפאה שהקימו קופות החולים. בשטח אחר של הלובי, פועל המועדון.

"אם המלון הזה הוא עכשיו הבית של אנשים במשך תקופה לא ידועה, אז צריך להיות פה מועדון יום שייתן מענה חברתי, מענה לתעסוקה – כמו שיש להם בעיר בשגרה", מספרת ל'דבר' רז רותם, מטפלת קהילתית בזקנים וחברת תנועת 'דרור ישראל', אחת מהמטפלות במועדון. "יש חוגים, הרצאות, הופעות, משחקים, העשרות, וגם 'סתם' מקום נעים לשבת ולהיפגש. ובעיקר, יש פה אנשים עם עיניים מקצועיות, שיודעים לדבר ולתקשר עם אנשים מבוגרים ושיודעים לראות אותם, ולתת מענה פיזי, חברתי וגם רגשי".

לודה (74): "אני יוצאת החוצה, פוגשת עוד חברים, יש לי עם מי להיות"

"בהתחלה היה פה בלגן", מספרת לודה (74), תושבת שדרות, שיושבת על ספסל ה'לא מעשנים' בפינת העישון, בעיקר כדי להיות חלק מהחבורה. "אבל עכשיו בסדר. דואגים לנו, והאמת שעכשיו אפילו טוב לי יותר מאשר בבית", היא אומרת. "את מגזימה", עונה לה מישהו אחר. אבל היא מבהירה שלא. בשגרה, היא מספרת, היא גרה בקומה שלישית ללא מעלית בשדרות, מה שמקשה עליה לצאת מביתה. בעלה נפטר לפני מספר שנים, ומאז היא מעט בודדה.

"פה יש מעלית ויש עוד אנשים בגילי. אני יוצאת החוצה, פוגשת עוד חברים, יש לי עם מי להיות ועם מי לשחק קלפים". לודה גם מספרת שבשבוע שעבר נפתח במלון מועדון יום. "יש פה הופעות, היום יש הופעה של אמן קווקזי משדרות. אני מאוד מתגעגעת הביתה, אבל לא חסר לי פה כלום, ברוך השם".

אזרחים ותיקים שפונו משדרות, בפעילות חברתית במלון רויאל בים המלח. רז רותם: "אתמול היה מטורף, עשינו שירה בציבור, וכל החדר היה באוויר" (צילום: הדס יום טוב)

מאז שעלתה לישראל מקווקז לפני 30 שנה, היא מספרת, היא גרה בשדרות. מאז ועד לפני המלחמה, היא עבדה בניקיון, בעיקר בבתים בקיבוץ דורות. אבל רק עכשיו היא מרגישה פחות שקופה. "השביעי באוקטובר היה נוראי. אבל עשרים שנה יש בשדרות קסאמים. בדרך כלל לא מתייחסים אלינו, לפחות עכשיו כן".

חוגים, הרצאות, הופעות, משחקים, העשרות, וגם 'סתם' מקום נעים לשבת ולהיפגש

לצד הקושי שחווה כל אדם שמפונה מביתו, התושבים המבוגרים של שדרות נאלצו להתמודד עם בעיות ייחודיות לגילם, שלא קיבלו מענה: קושי לתפקד עצמאית, צרכים רפואיים מורכבים, אירוח מטפלים סיעודיים של קשישים במלון ועוד. לאחר פרסום כתבה ב'ישראל היום' שהציפה את הקשיים קם קול צעקה, שבעקבותיו החלה המדינה להתעורר וליצור מענים: קופות החולים פתחו סניפים, ועובדי משרד הרווחה הגיעו והחלו למפות את הצרכים. כעת, בהחלט ניכר שיש כאן מדינה, ויש רווחה. אך גם כאן, כמו במקומות רבים בתקופה האחרונה, הרבה מאוד מהמענים נשענים על החברה האזרחית.

אחד המענים שנפתח במלון לצרכי הזקנים הוא מועדון היום, שמקיים פעילות רצופה בכל יום, מהבוקר עד הערב. את המועדון מפעילות המטפלות הקהילתיות במעגל הזקנה בתנועת דרור ישראל, שהקימו אותו בשיתוף עם עיריית שדרות, עמותת מטב ומשרד הרווחה.

רז רותם, מטפלת קהילתית בזקנים, וכעת מתפקדת כאחראית על פעילות המועדון במלון. "פתאום יש חיוך, יש מפגש של עיניים" (צילום: הדס יום טוב)

"כבר לפני הכתבה התחילו להגיע אלינו פניות, והבנו שיש פה מצב בעייתי", מספרת רותם, "הבנו שצריך לעשות כאן עבודה משמעותית, ליצור קשרים ולהבין מה צריך, ושחייבים לתת מענה רחב למבוגרים שנמצאים פה".

בשגרה, המטפלים והמטפלות הקהילתיים מדריכים קבוצות חברתיות וקבוצות מנהיגות של אזרחים ותיקים וזקנים בכל רחבי הארץ, ומקיימים מערך ליווי ביתי לזקנים בעלי ירידה פיזית או קוגניטיבית. בשלושת השבועות האחרונים פועל המעגל בכלל הצרכים של האזרחים הוותיקים בלחימה – איסוף מידע, הפעלת קו חם, חלוקת מזון ועוד, ובנוסף הקימו שני מועדוני יום לזקנים מאזור העוטף שפונו מבתיהם, אחד בים המלח ואחד בתל אביב.

רז רותם, מטפלת קהילתית: "המשאב הכי גדול שלי פה זה החיוך שלי"

"אני באה לפה מאוד ממוקדת", מספרת רותם. "לפני שהגעתי הייתי כל הזמן בחדשות, מתעדכנת, דואגת לחברים שבמילואים. מהרגע שהגעתי לפה עברתי איזשהו תהליך של מין ניתוק כזה. אני פה עכשיו. אני במה שקורה כאן, בהווה הזה. עם האנשים שפה. זה קצת מוזר, כי מצד אחד זה באיזשהו מקום לב ההתרחשות של תוצאות המלחמה, מצד שני אנחנו פה במעין כוכב אחר. אתמול חברה שלי שאלה אותי איך הולך, לא הצלחתי ממש לספר לה. כל שעה קורה פה משהו אחר. אני יודעת שהמשאב הכי גדול שלי פה זה החיוך שלי. אם החיוך יורד לי מהפנים, סימן שצריך לשנות משהו".

בימים הראשונים, היא מספרת, היה מאוד קשה להביא אנשים למועדון. "בגלל הדיכאון והקושי ובגלל החוויה של ההתחלה הרבה אנשים היו סגורים בחדרים שלהם. זה אחד האתגרים הכי גדולים שלנו גם היום, שהם יצאו החוצה ויבואו. אנחנו כל הזמן עושים התאמות כדי להוציא כמה שיותר אנשים למועדון. הבאנו צמר וכלי סריגה, דפי צביעה למבוגרים, קלפים, שחמט, שש-בש, ספרים בעברית וברוסית. אנחנו מנסות לענות על כל צורך שעולה".

מסתבר שבאותו בוקר היה טורניר רמיקוב גדול. "אני מפסידה פה בקטע מביך, סבתא שלי בטח תתבייש", צוחקת רותם. "גם אתמול היה מטורף. עשינו שירה בציבור, וכל החדר היה באוויר. אחר כך הגיעה תזמורת צה"ל, והייתה פה קראחנה. אנשים רקדו, בכו, התרגשו בטירוף. זה היה מדהים". בשעות הערב נערך מופע של זמר מהעיר ששר וניגן מוזיקה קווקזית, אוכלוסייה בולטת מאוד במרקם של השוהים במלון.

"היום מישהי לימדה אותי לסרוג", מספרת רותם. "זה לא שהצלחתי או משהו, אבל עבורה זו הייתה חוויה מאוד משמעותית. היא לימדה אותי משהו, היא נתנה לי משהו, התמסרתי אליה. פתאום יש חיוך, יש מפגש של עיניים".

טיטי בוהדנה (79): "אני רגילה לעבוד על ארוחת שבת מיום רביעי. עכשיו, משחקת קלפים כדי להעביר את הזמן"

טיטי (אסתר) בוהדנה (79) ובעלה חיים (83), יחד עם חברים נוספים, יושבים באחד ממעגלי הכורסאות מסביב לשולחן בלובי. הם משחקים מעין משחק קלפים לא מוכר. זה משחק מרוקאי, מסבירה טיטי, ומסברת שמדובר במנוחת הלוחמת, לאחר שהכינה וחילקה ספינג' לכל המלון מוקדם יותר היום. ניכר שהיא מכירה את כולם, והיא מברכת לשלום, מחבקת ומנשקת את כל מי שעובר.

טיטי (אסתר) וחיים בוהדנה. "כולנו פה עברנו לא מעט בחיים, אנחנו יודעים שזה יעבור" (צילום: הדס יום טוב)

"כשהייתי קטנה במרוקו, אנשים מהשכונה לא ידעו מה זה אסתר. הם הדביקו לי את השם טיטי, וככה זה נשאר", היא צוחקת, ומספרת שעלתה ארצה מסאפי שבמרוקו בגיל 9, ומשנת 1956 היא גרה בשדרות יחד עם חיים. יחד הם ילדו תשעה ילדים, וכעת הם סבא וסבתא ללא פחות מ-35 נכדים ו-15 נינים, והחומש (בן הנין) הראשון בדרך.

"לא ראיתי את הנכדים עוד מעט חודש", היא אומרת, ומצחוק, תוך שבריר שניה, היא כמעט פורצת בבכי. "השולחן אצלי בשבת מאוד גדול. אני רגילה לעבוד על ארוחת שבת מיום רביעי. עכשיו, משחקת קלפים כדי להעביר את הזמן. במלון בסדר גמור, דואגים להכל, אבל אני מאוד מתגעגעת לבית".

בשבת 7 באוקטובר, היא וחיים היו אצל בתם בנתיבות לחג. "בבוקר פתאום התחילו אזעקות, יריות, בומים", היא מספרת. "אצל הבת שלי יש ממ"ד ענק, שבעלה בנה ממש לא מזמן, ונכנסנו כל המשפחה לממ"ד. היינו שם כמעט כל היום רק מהפחד".

עוד באותו יום התקשרו מהעירייה ואמרו להם שהם לא יכולים לחזור לשדרות, ושמפנים את העיר. "גיסי, שהיה בבאר שבע, הגיע אלינו ולקח בעלי לשדרות להביא כמה בגדים, ומיד נסענו לפה. יש לנו ציפור, כנר, והמסכן שנשאר בבית לבד, בלי אוכל. בעלי וגיסי נסעו פעמיים מפה לשדרות וחזרה רק לתת לו אוכל ומים. היום הוציאו אותו משם ומחר הבן שלי, שגם גר בשדרות, ייקח אותו למלון שהוא נמצא בו בנתניה".

למרות הקושי, את כל הדברים היא מספרת עם חיוך. "כואב לי מאוד. אבל אני מאמינה שיהיה טוב. אלוהים איתנו, החיילים שלנו שומרים עלינו, ואנחנו נחזור הביתה בסוף. כולנו פה עברנו לא מעט בחיים, אנחנו יודעים שזה יעבור".

מה שמרחיב את הלב במיוחד, היא אומרת, זה עם ישראל הטוב. "לא מפסיקים להגיע לכאן אנשים טובים, כל כמה דקות מגיעות תרומות. אנשים דואגים לנו, אוהבים אותנו, זה שווה יותר מהכל. חוץ מזה הולכים למועדון, מדברים, צוחקים כמה שאפשר, מספרים סיפורים מהעבר, משחקים משחק קלפים. מנסים להעביר את הזמן".

טיפול קהילתי בשעת חירום

טיפול קהילתי בזקנים הוא מקצוע חדש יחסית במשק הישראלי, שנוצר על ידי תנועת דרור ישראל ועמותת דרור בתי חינוך, בשיתוף פעולה עם משרד העבודה, משרד הרווחה, הביטוח הלאומי, ג'וינט אשל וגופים נוספים. בבסיס הרעיון עומדת הפעילות הקהילתית, כחלק מטיפול הכולל את כל היבטי החיים של הזקן – נפשיים, חברתיים וקהילתיים, תוך טיפול במכלול חיי הזקן, ללא הפרדה בין ההיבטים הפיזיים לבין ההיבטים החברתיים והרגשיים בעולמו. בינואר 2015 התקיימה ההכשרה הראשונה למטפלים קהילתיים בזקנים, ומאז הוכשרו כ-200 מטפלים כאלה במספר מכללות ברחבי הארץ.

רותם, שעברה את ההכשרה המיוחדת, גרה היום בעכו, ובשגרה מדריכה קבוצה של נשים זקנות ביפו. אך ברגע שהתחילה המלחמה, היה לה ברור שהיא צריכה להיות כאן. "היה לנו ברור שברגע שאוכלוסייה שלמה מפונה יש בסיפור הזה הרבה זקנים, ושאנחנו צריכות להתמקם בתוך זה. כשהבנו שיש מלון שלם שיש בו רק זקנים, ידענו שאנחנו חייבות להביא לפה את מה שאנחנו עושות – מפגש חברתי, שיחה, הפגת הבדידות, מענה לצרכים החברתיים של הזקנים".

"אנשים מגיעים לפה עם הרבה סיפורים", היא מספרת, "אנשים ראו דברים, היו במקלטים שעות, חלק מהאנשים פה חוו פגיעות בבתים שלהם, חלק שמעו יריות וראו מחבלים ברחוב. וגם מי שלא חווה טרגדיה אישית – עזבו את הבתים שלהם בחיפזון לזמן לא ידוע. מישהי סיפרה לי שהיא הכינה סלטים לשבת, ובפינוי היא עזבה את הסלטים על השולחן. לא לקחו תחתונים, בגדים, כלום. זו סיטואציה טראומתית".

"השבוע אנשים הבינו שעוד ייקח זמן עד שיחזרו הביתה, וזה שובר. צריך לעשות משהו בזמן הזה"

בשבוע האחרון, היא אומרת, ניכר שיש ירידת מתח מסוימת. "אני חושבת שבתחילת השבוע הזה לאנשים נפלה ההבנה שזה עוד יימשך הרבה זמן. אם בשבוע שעבר אנשים שאלו אותי כל הזמן אם אני יודעת מתי זה יגמר והם יוכלו לחזור הביתה, השבוע אנשים הבינו שזה עוד ייקח זמן. וזה שובר".

פעילות חברתית במלון. "צריך שתהיה פה תחושה של קהילה עד כמה שניתן, להפחית כמה שיותר את תחושת הבדידות" (צילום: הדס יום טוב)

"זה עוד יימשך זמן מה, וצריך לעשות משהו בזמן הזה. צריך שתהיה פה תחושה של קהילה עד כמה שניתן, להפחית כמה שיותר את תחושת הבדידות, שאנשים ירגישו שיש מי שרואה אותם ומתייחס אליהם. בשביל זה אנחנו פה".

בעיניה של רותם, המועדון הוא נקודת אור במלון. כל בוקר נפתח בשיעור התעמלות, אחר כך מפגש של קבוצה חברתית, זמן משחקים וחוגים, סדנאות וחוגי יצירה או הרצאה מעשירה, ואחר הצהריים יש אירוע – הופעה של אמן, שירה בציבור, ערב ריקודים ועוד. יש פה כל הזמן אירועים, אנשים שמגיעים עם תרומות וסדנאות.

הקבוצה החברתית נפגשת כל בוקר: "זו ממש תנועת נוער לזקנים"

אחד הדברים החשובים זה שיש פה, לדעתה, היא הקבוצה החברתית שנפגשת כל בוקר לפעילות חברתית. "זו ממש תנועת נוער לזקנים", היא מספרת. "זה מה שאנחנו עושים גם בשגרה, ואני חושבת שזה אחד הדברים הכי חשובים שיש. המפגשים האלה הם הזדמנות להיפגש, לדבר, לפרוק, לספר, לעשות איזשהו עיבוד רגשי משותף ואינטימי".

התקיימו כבר מספר מפגשים כאלה, והפידבקים מהמשתתפים מאוד טובים. "אנשים כבר רואים אותנו ושואלים כל הזמן מתי יש מפגש. זה מצליח להיות קבוצה חברתית של ממש. אני חושבת שבסיטואציה הנוכחית, דברים כאלה שמצליחים לתת איזושהי תחושת שייכות, שאתה חלק ממשהו, הם ממש חשובים".

"הקשר הוא מאוד בלתי אמצעי, הוא פשוט נוצר מעצם היותנו נוכחות פה ומעצם ההפעלה של המועדון. אנשים נורא מחפשים את אלה שיושבים איתם רגע ומתעניינים בשלומם, וברגע שהם מוצאים את זה הם מאוד מתמסרים לזה. כמובן שיש את אלה שזה יותר קשה להם, אבל אני מרגישה בסופו של דבר שזה מאוד משמעותי. זה הפסיק להיות אנונימי מהר מאוד, ולא במקרה. זה אופן הפעילות שלנו, אנחנו באים ליצור קשר, ליצור מרחב אינטימי, משהו שנותן תחושה של בית. וזה מה שבאנו לעשות".

"אנחנו מאוד מנסות שיהיו פה חיים, להבין איך הופכים את הלימון הזה ללימונדה. איך מייצרים פה חוסן קהילתי, וגם חוזרים עם זה הביתה. הדבר הכי גרוע במלחמה זה שאדם שמנהל חיים עצמאיים הופך ברגע אחד לפליט ונזקק. זו רמיסה מוחלטת של הכבוד, לא בכוונה, אבל זה המצב. זו מלחמה. עכשיו השאלה היא, איך מהדבר הזה יוצרים קהילה".

"קהילה צריכה לעמוד על הרגליים שלה בעצמה"

"קהילה זה חוסן", אומרת רותם, "ברגע שיש קהילה מאורגנת, שאנשים ריבוניים מתוך הקהילה דואגים לה, זה משפיע על החוסן הנפשי של כל הקהילה. זה מה שאנחנו מנסות ליצור פה, זו המטרה, לשמור על החוסן הקהילתי של תושבי שדרות. אתמול במועדון נפגשה קבוצה של מנהיגי קהילה. פשוט תושבים, בכל מיני גילים, שרוצים להיות מעורבים ואחראיים. ונוצר ועד קהילה. זה דבר מאוד משמעותי".

"אנחנו לא רוצים לעשות דברים בשביל האנשים. אנחנו רוצות שהם יהיו אלה שעושים את הדברים, שיהיו חלק. עם כל ההתנדבות והתרומה המדהימה שרואים פה בכל עם ישראל, קהילה צריכה לעמוד על הרגליים שלה בעצמה. רואים את זה יפה בקהילות של הקיבוצים. אנשים צריכים להיות פעילים, לקבוע על החיים שלהם, אחרת זה מחליש את הנפש ואת הגוף. להיות בפעילות, להיות חיונית, זה צורך של כולנו, בטח ובטח של זקנים".

היא אומרת שיש פה מערך של משרד הרווחה והעירייה, אבל מערך המתנדבים הוא מאוד משמעותי. "אי אפשר היה לעשות כלום ממה שקורה פה אם לא היו המון אנשים טובים שהחליטו לרדת לים המלח ולעשות דברים בלי שכר ובלי ניהול. המועדון, כמעט כל מדריכי החוגים, הפסיכולוג שמסתובב פה, האמנים שמגיעים, כולם מתנדבים. גם מי שמנהלת פה את כל אירועי התרבות היא מתנדבת".

אבל הרבה מזה אלה אנשים שהם משדרות בעצמם. "הרבה מבעלי התפקידים בעירייה שמארגנים את מה שקורה פה, אפילו מעובדי הרווחה שפה, הם משדרות ומפונים בעצמם, שבתוך המצב המטורף הזה ממשיכים לדאוג לקהילה שלהם".

רותם, שחיה בשדרות 10 שנים בעברה, מספרת שהקהילה הזו חזקה במיוחד. "הרבה פעמים מציגים את שדרות כעיר של הקאסמים, המסכנים האלה. שדרות זו לא עיר מסכנה בכלל. זו עיר מאוד חזקה, עם חוסן קהילתי עצום, שהשקיעה המון משאבים חברתיים ואנושיים כדי ליצור לעצמה חוסן ויכולת ארגון קהילתית. כל האנשים שעובדים בעיר ואחראיים על הקהילה הזו אלה פשוט אנשים עם שליחות. זו גם מאוד החוויה פה".