"אנחנו מגיעים לכל נפילת רקטה תוך דקות ספורות. בודקים אם קרה משהו, אם יש סכנה לחיי אדם, אם יש שריפה או נזק ואיך צריך לטפל", מספר ל'דבר' אבי בן זקן, קצין אג"מ במחוז דרום של רשות הכבאות וההצלה. "אם יש בעירה אנחנו מכבים, מחלצים את האנשים. הרבה פעמים יש בעירה של כלי רכב שאנחנו מתמודדים איתה. אנחנו גם מחלצים הרבה אנשים שנכנסו לממ"ד ולא יכלו לצאת".
עבור כבאי הדרום, ההתמודדות עם מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר התחלפה בפעילות מתוגברת של מענה לשיגורי הרקטות לדרום, ללא הפסקה. כדי שיהיו מספיק כבאים זמינים לכל המשימות, זמן המנוחה בין המשמרות קוצר במחצית: הם עובדים 24 שעות ונחים 24 שעות, במקום 48 שעות בשגרה. כך כבר שלושה שבועות ברציפות. כוח האדם הקבוע תוגבר בכבאים של פיקוד העורף, ובכבאים ממחוזות צפוניים.
בוקר 7 באוקטובר: "תוך 40 דקות הבנו שאנחנו באירוע אחר ממה שהכרנו. מפקדים בשטח קיבלו החלטות"
ב-7 באוקטובר, עם תחילת ירי הרקטות, המחוז עבר לנוהל חירום. "אנחנו מחוז שמתורגל מאוד בסבבי לחימה", מספר בן זקן, "בחמש השנים האחרונות היה כמעט בכל שנה סבב רציני או אירועים יותר מינוריים שלא הגיעו לתודעה הציבורית, אבל בהחלט השפיעו על עבודת הכבאים. בשבת בשש וחצי בבוקר, כשהתחילו הדיווחים על ירי הרקטות, הייתה לנו תוכנית עבודה מוכנה לימים כאלה ופעלנו לפיה. כל אחד יודע מה הוא אמור לעשות, ותוך חצי שעה המחוז כבר ערוך לסבב לחימה: פריסה של תחנות, גיוס של כבאים, מפקדים ומטות, חלוקה טריטוריאלית של השטח לפי המתווה.
אבל במחוז הבינו במהירות שנדרשת תכנית אחרת. "תוך בערך 40 דקות, הבנו שזה לא אותו הדבר ולא אותו אירוע. עוד לא ידענו איך לקרוא לזה, אבל הבנו שאנחנו באירוע אחר. התחילו להגיע דיווחים מהשטח, מבתים של לוחמי אש בעוטף, בשדרות, כיסופים, סופה, בתחנות הכיבוי באשכול, אופקים, נתיבות ושדרות. מדווחים ששומעים צרורות ירי, ולאט לאט אנחנו מתחילים להיחשף לממדי המתקפה שבוצעה עלינו באותו יום. דיווחים על לוחמי אש שנהרגו, חשש ללוחמי אש אחרים. טלפונים ממשפחות מודאגות.
"הנחינו במהירות את הכבאים שלא לצאת מהבית ברגע שהבנו מה קורה. מפקדים בשטח קיבלו החלטות. בתחנת נתיבות, שהייתה לא מוגנת, מפקד התחנה החליט להעביר את האנשים למפעל סמוך שהיה מגודר. כל המנגנונים שאנחנו רגילים לפעול מולם, הצבא והמשטרה, היו עסוקים בלחימה והממשק איתם היה אד-הוק, לפי תחנה, ולא בסדר מערכתי כמו ההתנהלות הרגילה בעתות חירום".
"אנחנו ארגון קטן ומשפחתי. כל שם שהופך מנעדר להרוג, זה נורא"
בן זקן מספר על כבאים רבים במחוז שפעלו תוך סכנת חיים, חמישה מהם נהרגו. "ישנם המון סיפורי גבורה של לוחמי אש ביומיים הראשונים. ספגנו חמישה הרוגים מקרב לוחמי האש של המחוז: רס"ר גיל תעסה, מפקד צוות בתחנת אשקלון, שנהרג במהלך קרב עם מחבלים בנתיב העשרה כחלק מכיתת הכוננות; רס"ר רועי משה, סגן מפקד צוות בתחנת באר שבע; רס"מ אריק מרציאנו, מפקד צוות בתחנת אשקלון; רב רשף שלום צבאן, מפקד תחנת קריית גת; וסמל יבגני גלסקי, לוחם אש מתחנת נתיבות."
"מערך הכבאות מעולם לא ספג כזו כמות של נפגעים באירוע אחד, בזמן כל כך קצר ובמחוז אחד. אנחנו ארגון קטן ומשפחתי. כל שם שהופך מנעדר להרוג זה נורא, זה קולגה וחבר".
נוסעים ברכבי כיבוי ממוגני ירי לנפילות בעוטף, נכנסים רק באישור הצבא
איך השתנתה העבודה שלכם לאחר ה-7 באוקטובר?
"אנחנו כבר כמעט חודש בתוך המציאות המטורפת הזו, לא הייתה לנו הפסקה. הכבאים של תחנת אשכול הותקפו וננעלו בממ"ד במשך 6-7 שעות עד שחולצו על ידי יחידת אגוז. כמה ימים אחרי כן תחנת אשכול כבר נפתחה מחדש, על מנת לתת מענה לעסקים ובעיקר לחקלאים ששם.
"אנחנו נדרשים לתת שירות תחת אש, ובשלבים מסוימים גם תחת החשש שישנן עוד חוליות רדומות של מחבלים שטרם נתפסו בשטח. זו מציאות שלא הכרנו ודילמות קשות. קיבלנו רכבי כיבוי ממוגני ירי מהמחוזות הצפוניים. פיתחנו שיטת עבודה מול הצבא שאומר לנו אם אנחנו יכולים לבוא, או לא, או רק תחת ליווי. אנחנו יוצאים למטחי הטילים ובודקים לגבי כל אירוע, האם הוא מסכן חיי אדם או לא."
מה עושים כשבדרך לאתר של נפילה יש אזעקה?
"אנחנו כל הזמן פועלים לפי הנחיות הצבא ופיקוד העורף. למרחבים האורבניים כמו שדרות, אשקלון, אשדוד, נתיבות ואופקים אנחנו יוצאים מיד, ולמרחב הכפרי באזור העוטף אנחנו מתאמים את היציאה, ויוצאים לפעמים תחת ליווי. כשיש ירי טילים, אם אנחנו בתחנה אנחנו נכנסים למרחב המוגן, ובשטח פתוח אנחנו מסתובבים עם קסדות, מיגון קרמי ובליסטי – מחפשים דיונה, נשכבים ושמים ידיים על הראש. במרחב האורבני אנחנו מחפשים מחסה מתחת למדרגות, בממ"דים או במיגוניות."
"עוד לא מצאנו את הזמן להתאבל על החברים שנרצחו"
רבים מהכבאים עברו בזמן המלחמה חוויות טראומטיות, גם במסגרת תפקידם או כתושבי האזור. בן זקן מספר שבמערך שמים דגש על שמירת החוסן הנפשי. "עוד לא מצאנו את הזמן להתאבל על החברים שנרצחו. עוד לא היה את הזמן לשבת ולעבד כמו שצריך את מה שקרה. ענף חוסן של הנציבות הגיע לתחנות לשוחח עם כל לוחמי האש והמשפחות. לעבוד איתם, לנסות לתת כלים. יש הרבה רגעים קשים בשבועות הללו. הקמנו תא משפחות כדי לתמוך במשפחות בזמן השבעה.
"אם אנחנו מזהים סימני מצוקה, יש לנו מערך תומך ואנחנו מנסים לתת מענה. יש מספר לוחמי אש שביקשו והעברנו אותם לעבוד מעט יותר רחוק. אנחנו מוציאים אנשים להתאוורר. יש הרבה כבאים שהמשפחות שלהם פונו לים המלח ואילת, ואנחנו שולחים אותם להיות מעט עם המשפחה."
הוא מספר שהשבוע יציינו שלושים ימים לכבאים שנרצחו. "אנחנו עוד ננציח את לוחמי האש שנפלו, ונחשוב מה תהיה הדרך הנכונה לעשות זאת", הוא מספר, "אבל עוד לא התפנינו לזה. אנחנו עדיין בתוך הלחימה והחירום."
"אלו חיים בשליחות. כל פעם שיש צבע אדום אתה יודע שמיד אחריו תצא"
מה זה אומר מבחינתך להיות כבאי בימי מלחמה?
"להיות כבאי זה תמיד חיים בשליחות. אתה חי בתחושה של נתינה ואחריות. זו עבודה שהיא 24/7, 365 ימים בשנה. אתה כבאי גם כשאתה בחופשה או בלימודים, בכל מקום שאתה נמצא בו, אתה תמיד כבאי. בתקופה כזו של מלחמה, התחושה הזו מקבלת העצמה מאוד מאוד גדולה.
"התחושה של הגנה על הבית זו לא סיסמה. זו מציאות יום יומית, זה כל פעם שיש צבע אדום ואתה יודע שמיד אחריו תצא. זו עבודה של הצלת חיים. אנחנו מאוד גאים בארגון שלנו, במדים שלנו, באנשים שלנו ובמקצועיות שלהם. כל יום וכל הזמן חושבים איך להשתפר, לתת שירות טוב יותר לאזרח ולהציל חיים."
