תושבי אזור העוטף והנגב המערבי נתונים מאז 7 באוקטובר בכאב, זעם ותחושת הפקרה קשים מנשוא. כתושב מושב אוהד שבעוטף בעצמי, וכלוחם בצה"ל בעברי, אני חש שאנחנו משלמים מחיר על מחדל חמור אף יותר מזה שקרה במלחמת יום הכיפורים.
עם המלחמה, מתחדד דבר נוסף: הציבור בישראל הוזנח כמעט בכל תחומי החיים. אחד התחומים שהוזנחו בצורה החריפה ביותר, הזנחה שמחיריה מתגלים בימים אלו, הוא תחום החקלאות. אני כותב כחקלאי, כנציג ארגון מגדלי הירקות: גם הפקרת החקלאות והחקלאים היא מחדל, וגם עליה עוד תצטרך לקום ועדת חקירה ממלכתית.
מדינת ישראל קמה על בסיס החקלאות. למייסדי המדינה היה ברור ש"אם חקלאות כאן – מולדת כאן", כפי שאמר משה סמילנסקי. הם הבינו שחקלאות ישראלית מאפשרת עצמאות באספקת המזון לאוכלוסייה, במיוחד לאור המשברים הביטחוניים שהמדינה ניצבת בפניהם לעתים תכופות מדי.
הם הבינו שהחקלאות שומרת על האדמות, ויותר מכך, שומרת על הגבולות. פה ושם היה אפשר לשמוע לגלוג על "הלובי החקלאי" החזק, אבל גם הלגלוג הזה לווה בנימה של חיבה, כי לתוצרת כחול לבן היה מקום בלב של כולם. איש לא חלם למסור את ביטחון המזון של ישראל ליבואנים.
עם השנים, התפישה לגבי החקלאות השתנתה, יחד עם תפישות אחרות. תאוות הבצע והרצון ברווחים מהירים הלכו והתחזקו בחברה הישראלית, וערכים חיוניים לקיומו של העם נרמסו ברגל גסה. אובדן דרך פשה בקרב השלטון ובקרב הגופים הכלכליים הגדולים במשק, והחקלאות שילמה את המחיר.
אנשי ההתיישבות העובדת נדחקו מהמערכת בהדרגה. האחריות על החקלאות נמסרה לידי אנשים תאבי שלטון ובצע, שפצעו והחלישו אותה. החקלאים ספגו האשמות, הופקרו והושמצו מבית, בעוד הישגיהם המרשימים ממשיכים לתרום לשמה הטוב של ישראל ברחבי העולם.
חקלאי העוטף והיישובים צמודי הגדר שילמו את המחירים הגבוהים ביותר
אדריכל ההרס הראשון היה שלמה בן אליהו, מנכ"ל משרד החקלאות בתקופתו של שר החקלאות אורי אריאל. המשיכו בחורבן גם שרי חקלאות ואוצר נוספים, כמו הצמד ליברמן-פורר. ומי שהניפו חזק מכולם את הדגל ההרסני של שוק פתוח, שקידמו בכל הכוח יבוא חופשי תוך פיזור הבטחות מטעות על "תמיכה ישירה", היו אנשי פורום קהלת. כל אלו ואחרים עשו הכל כדי שהחקלאות תגיע למצב השפוף שבו היא מצויה: ירידה דרמטית בשטחי הגידול, אובדן ענפים כמו ענף השום ופגיעה ממשית בביטחון המזון. עוד לפני המלחמה, חקלאי העוטף והיישובים צמודי הגדר בצפון היו בין מי ששילמו את המחירים הגבוהים ביותר.
שנים רבות הזהרנו את כל מקבלי ההחלטות מפני פתיחת השוק ליבוא פרוע של תוצרת חקלאית ללא מכס, במיוחד מארצות עוינות – אותו יבוא שהכניס מדי שנה 250 מיליון שקלים לכיסי היבואנים בלבד. הזהרנו גם מפני הצעות הזויות, כמו כוונת המדינה להעביר מיליון דונם בנגב לבעלות חברה סינית. נלחמנו וצעקנו, פה ושם מישהו שמע, אבל הדורסנות לא נעצרה. אנחנו עדים למשמעויות של ההרס בזמן המלחמה, כשכולם מבינים את האתגרים העומדים בפני החקלאות כעת, ואת נזקי ההסתמכות על יבוא ממדינות עוינות. לא נסכים לחזור לאותו מקום. מה שהיה, לא יהיה.
הפסקת הייבוא הפרוע, שוק סיטונאי והשקעה בדור הצעיר
ביום שאחרי המלחמה, לא נאפשר את המשך ההתעללות בחקלאים. אנו, חקלאי ישראל, נדרוש ועדת חקירה, שתבחן את הגורמים לריסוק החקלאות בישראל. אחרי פרסום מסקנותיה, נדרוש לחוקק את חוק יסוד החקלאות, כדי שלא יוכל לחזור המצב בו שלטון שאינו מבין אם עגבנייה גדלה על שיח או על עץ בוחר לפגוע במקור החיים של המדינה.
לא נקבל יותר יבוא פרוע ללא מכסים. לא הגבלה של מכסות העובדים זרים, ולא תשלומי אגרות בסכומים מופקעים עבור העסקתם. נוסף על כך, נצפה מהמדינה להעמיד הון חוזר לשיקום המשקים שנהרסו.
נתבע להקים ולתקצב הקמת חלופות לשיווק תוצרת חקלאית, כדי להגביל את כוחן של רשתות השיווק הדורסניות שמעכו את החקלאות בהיותן משווקים, סיטונאים וקמעונאים גם יחד. בראש ובראשונה יש להקים שוק סיטונאי חדש, כל התוכניות להקמתו כבר מוכנות. יש להשוות את העמלה שהרשתות לוקחות מהחקלאים לעמלה שנלקחת בשוק הקמעונאי.
המדינה תהיה חייבת להשקיע כספים בדור חדש וצעיר של חקלאים. הדור הנוכחי של החקלאים והיישובים החקלאיים כבר שילם מחיר כבד על ההתנהלות המופקרת של המדינה, מכל הבחינות.
כחקלאים, למדנו את הלקח על בשרנו, ובפרט אלו מאיתנו שמגיעים מהעוטף ומיישובי הגבול. בלי התייחסות הולמת מהמדינה, לא יישאר חקלאי אחד שיחזור לעיסוק המסוכן הזה, בו אתה שם על קרן הצבי את מרצך והונך, וביום אחד אתה נותר חסר כול, ואין מושיע.
נקווה שיגיעו לפוליטיקה אנשים הראויים להנהיג עם נפלא זה. אז באמת נוכל לומר: יחד ננצח.
הכותב הוא מזכיר ארגון מגדלי הירקות
