קמילה מילנר לנדסקינד (43) נמלטה עם בן זוגה ושני ילדיה מקיבוץ ארז אחרי 20 שעות בממ"ד. "ישבנו כל היום בממ"ד. הקרבות התנהלו לנו מעל הראש. בדיעבד הבנו שכ-20 מחבלים ניסו לפרוץ לקיבוץ מהשער הכחול, שתי דקות הליכה מהבית. רק בזכות גבורתם של חברי כיתת הכוננות המחבלים נהדפו".

מילנר לנדסקינד מספרת על חבריה הגיבורים מכיתת הכוננות, מתארת איך הדפו את המתקפה בחילופי אש "מעל הראשים שלנו" במשך שעות ארוכות שנראו כמו נצח. חבר הקיבוץ אמיר נעים (27) ז"ל נפל בקרב, ועוד ארבעה חברים נפצעו. הקרבות התנהלו ליד הבתים שהסתגרו בהם המשפחות. "חשוב לי שהנרטיב של הגבורה לא יהיה נחלתם של הקיבוצים שהדפו את המחבלים בלבד. כל מי שעבר את השבת הארורה הזו, כולם גיבורים. האחים שלנו מנחל עוז וכפר עזה שספגו אבדות קשות מנשוא, איפה שנרצחו רבים מהחברים, גם הם גיבורים".

באישון לילה יצאה משפחת מילנר לנדסקינד עם כמה חברים מהקיבוץ אל הלא נודע. "לא לקחנו איתנו כמעט כלום. לא יכולנו להתארגן כמו שצריך. ברחנו משם, פשוט ככה. החלטנו לנסוע דרומה, כי בסבבים הקודמים פינו את הקיבוץ שלנו למצפה רמון, אז נסענו לשדה בוקר. זו הייתה נסיעה מפחידה. אחת החברות שלחה הודעה למישהי בשדה בוקר, ותוך שעה, באמצע הלילה, אנשים טובים פתחו בפנינו את בתיהם".

בראשון בבוקר הוחלט לפנות את כל קיבוץ ארז למצפה רמון. מאז מתגוררים יותר מ-420 מתושבי הקיבוץ בארבעה מלונות בעיירה הקטנה. מצפה רמון, עיירה בת כ-5,000 תושבים, מארחת יותר מ-2,000 מפונים, וזה מורגש בכל פינה ובכל רחוב. על המדשאות שבימים רגילים רואים בהן רק יעלים, יושבות משפחות עם ילדים. מגרשי החניה הריקים לרוב התמלאו. העיירה הרדומה שוקקת חיים כמו שהייתה רק בתקופות של פסטיבלים לצפייה במטרי מטאורים.

"כשיצאנו דרומה לכיוון מצפה רמון", מספרת מילנר לנדסקינד, "התקשרתי לחן שמיר, חבר שלי מתנועת 'דרור ישראל'. אמרתי לו שאני יודעת שיש במצפה רמון קיבוץ מחנכים של התנועה, ואנחנו נצטרך את עזרתם. תוך זמן קצר הוא העביר לי טלפונים, ומאז הם, ביחד עם המועצה המקומית, עושים מאמצים עילאיים להקל על חיינו וליצור לנו שגרה חדשה במצפה רמון".

פעילות לילדי הגן במצפה רמון. "עושים מאמצים עילאיים להקל על חיינו" (צילום: דניאל קרוק)

אדם אלמוזלינו (40)  חבר בקיבוץ המחנכים של דרור ישראל במצפה רמון. בשבת בבוקר הוא ניגש אל המטבח של 'חברת הנוער', פנימייה שמפעילה התנועה במצפה רמון, והחל לבשל כמות גדולה של אוכל, אף שחניכי הפנימייה היו בבית. "הייתה תחושה שצריך", הוא אומר. בשבועיים הראשונים של המלחמה, הפך חדר האוכל של הפנימייה למרכז של מפונים, ובעיקר של חברי ארז.

"בהתחלה אירחנו מפונים במגורי החניכים בפנימייה", מספר אלמוזלינו. "חוץ מזה, המלונות לא הגישו למפונים ארוחות צהריים, אז נוצר צורך להכין כמות גדולה של אוכל כל יום בצהריים. באו לפה מתנדבים שעזרו לי לבשל, לסדר, לחסל. נדרשה כמות גדולה של מצרכים. חלק מזה רכשנו מכספנו, וחלק קיבלנו מתרומות. הגיעו לפה המון מפונים, וגם אם הצלחנו להכין מספיק אוכל, לא תמיד היה מספיק מקום לשבת. חילקנו את הארוחות לשני ראשים. ניסיתי להכין אוכל כמה שיותר ביתי, לנסות לנחם באמצעות האוכל. אני חושב שחדר אוכל זה מעבר למזון. המקום הפך למקום מפגש למפונים ולתושבים שרוצים לעזור. פתחנו פה גם מחסן לתרומות".

אלמוזלינו מספר שתושבי הכפר הבדואי הלא-מוכר רחמה ליד ירוחם התפנו מבתיהם אחרי שטילים נפלו בכפר. הם ניגשו לתור לקבל תרומות, ומפונים אחרים שלא הכירו את הסיפור שלהם התרעמו שהם מנצלים את המצב ולוקחים לעצמם תרומות. אלמוזלינו וחבריו פתחו מחסן תרומות מקביל כדי לאפשר למפונים הבדואים לקחת מה שהם צריכים בלי להתבייש. "היו גם מפונים משדרות שרמת הכשרות שלנו לא הספיקה להם, אז דאגנו להם לאמצעי בישול כמו סירים וכיריים. פשוט הפכנו את המתקנים של הפנימייה למתקני אירוח".

"יצרנו תחושה של שגרה מוכרת לילדים ולהורים"

מילנר לנדסקינד עבדה בשגרה במכללת ספיר, ומאז הפינוי היא מקדישה את זמנה ומרצה, יחד עם עשרות מחברי הקיבוץ, לרקימת אורחות החיים החדשים של קהילת ארז במצפה רמון. "עשרות חברים נרתמים לבינוי וחיזוק החוסן הקהילתי. עברנו מהחיים השלווים שלנו למצב שאנחנו משפחות שלמות בחדרי מלון. מצטופפים כל משפחה בחדר. כולנו במצב שברירי, ואין לנו פינה משלנו להיות רגע לבד. בתוך כל זה חשוב שנצליח לענות על הצרכים של כל הקהילה – גם על צרכים אישיים וגם על צרכים קהילתיים. אני לא עומדת במקום הזה בשגרה, ואני לא רגילה להיות בו".

היא מתארת את השבוע הראשון במצפה רמון כחוויה של הישרדות. "אחרי מה שעברנו, במצב הזה שברחנו מהבית, היינו כולנו פליטים. חיים מתרומות. חושבים רק על הדברים הבסיסיים ביותר – מזון, מלבוש, איפה נישן. הקומות הנמוכות בפירמידת הצרכים של מאסלו. אחרי שבוע התחלנו לרקום הקמה של מסגרות קבועות לילדים. החברים מדרור ישראל סייעו בפתיחת גן לילדים שלנו, וארגנו קייטנה לילדי היסודי בקן של הנוער העובד והלומד. בינתיים התחלנו להניע מהלך של הקמת בית ספר יסודי לילדינו במצפה רמון".

דניאל קרוק וילדי הגן. "רצינו לחזק את תחושת הביטחון בחיים של ילדים ומבוגרים שעמדו ועומדים מול זוועות שעולות על כל דמיון" (צילום: אוריאל לוי)

דניאל קרוק (34) הוא גנן במקצועו, ומתגורר בתל אביב. כשהוא שמע מחבריו מדרור ישראל שפותחים גן לילדי המפונים, הוא נסע דרומה למצפה רמון. "נכנסתי לאולם מלוכלך, וישר התחלתי לעבוד. המטרה: לקחת אולם מלא בזבל ולהפוך אותו לגן ילדים – מקום של שמחה, משחק וצמיחה. הייתי המום מהפער הבלתי נתפס בין מה שגן ילדים אמור להיות לבין המציאות של המלחמה הזאת.

"בשעות הבאות, הרבה חברי קיבוץ נכנסו לחדר ומיד שאלו איך הם יכולים לעזור. חשתי בסולידריות, וביחד איתם ובעזרת הרבה משחקים וצעצועים שקיבלנו בתרומה, הפכנו את האולם לגן ילדים מאולתר. בשבועיים הבאים הייתי הגנן של 25 ילדים מקיבוץ ארז, ביחד עם מתנדבים מהקיבוץ. יחד יצרנו תחושה של שגרה מוכרת לילדים ולהורים. כל יום מלא במשחק, צחוק, שיחות מטופשות, ריקוד ויצירה. נוכחתי בכוח של האהבה שאנחנו מביאים לעבודה הזאת, לחזק את תחושת הביטחון בחיים של ילדים ומבוגרים שעמדו ועומדים מול זוועות שעולות על כל דמיון".

"הופקרנו 20 שנה, אנחנו מקווים שזה לא יחזור"

אורן אנוך, חבר קיבוץ נען, משמש כיו"ר הקהילה של קיבוץ ארז מזה שבע שנים. מתוקף תפקידו הוא עובד כעת במצפה רמון, ואף נשאר לישון בעיירה המרוחקת שני לילות בשבוע, כדי ללוות את קהילת ארז מקרוב. "יש בארז יותר מ-70 ילדים בגיל יסודי, ויותר מ-30 בגיל תיכון. אחד הדברים הדחופים ביותר היה לשלוח אותם לבתי ספר כדי לפנות את ההורים במהלך היום. ההורים זקוקים לזה כדי שיוכלו לעסוק בענייניהם. רבים מהחברים עובדים מרחוק, או אפילו נוסעים לעבודה במקרה שהם יכולים".

רבים מחברי ארז נרתמו להקמת בתי הספר, ובעזרת עובדי המועצה המקומית מצפה רמון, וחברי קיבוץ המחנכים של דרור ישראל, הצליחו תוך שלושה שבועות להקים מערכת חינוך שלמה לכל ילדי הקיבוץ. "בית הספר היסודי הוקם בשיתוף פעולה עם בית הספר הדמוקרטי, וילדי התיכון השתלבו בתיכון החברתי של 'דרור בתי חינוך'", מספר אנוך. "דבר נוסף שרצינו לדאוג לו הוא האוכלוסיה המבוגרת".

תלמידי התיכון בתיכון החברתי. "האתגר הבא שלנו הוא לעבור ממצב של הישרדות ופליטות, למצב של עצמאות" (צילום: אוריאל לוי)

"הפעם גם המבוגרים התפנו", אומרת מילנר לנדסקינד. "בפינויים קודמים, הוותיקים לא הסכימו להתפנות, אבל הפעם לא הייתה להם ברירה. לשמחתנו, מרכז היום במצפה רמון פתח להם את שעריו, אבל זה לא בהכרח מתאים לכולם, רק בודדים הלכו. אחת החברות אחראית על האוכלוסייה המבוגרת ופועלת לענות על הצרכים שלהם ולארגן להם את מה שהם מעוניינים בו.

"אחרי שלושה שבועות התחלנו להבין שהמצב הזה יישאר ככה בחודשים הקרובים, ואנחנו צריכים לשנות פאזה. להגדיל את העצמאות של החברים, את היכולת שלהם לחיות כאן את החיים שלהם. בפינויים קודמים לא התמודדנו עם מצב כזה. אנחנו רגילים לפינויים זמניים, ולא יודעים מה זה אומר לעבור לחיות בבית מלון לכמה חודשים. האתגר הבא שלנו הוא לעבור ממצב של הישרדות ופליטות, למצב של עצמאות. להחזיר לחברי ארז את תחושת השליטה בחיים שלהם".

בלובי של אכסניית אנ"א הוצבה פינת הנצחה לאמיר נעים ז"ל שנפל על הגנת הקיבוץ. בערב מתכנסת באכסנייה אסיפת קיבוץ ארז. הנוכחות גבוהה. החברים מתכנסים מארבעת המלונות שפוזרו בהם. אנוך מודיע: "אנחנו נערכים לתקופה של חצי שנה. ניאלץ לשהות פה כנראה זמן ממושך, ועלינו לארגן את אורח החיים שלנו כאן. השבוע פתחנו את הגנים, וגם התלמידים השתלבו בבתי הספר". אנוך מציין את החברות שהובילו את מהלכי ההקמה של מערכת החינוך, והקיבוץ כולו מריע להן במחיאות כפיים.

פינת זיכרון לאמיר מנצור נעים ז"ל, שנפל על הגנת הקיבוץ (צילום: אוריאל לוי)

האווירה ששום דבר לא ברור מאליו, והתחושה שחברי הקיבוץ נרתמים למעשי היצירה החברתית, הן הדבק שמחבר את הקהילה בימים קשים אלה. חברי ארז מכירים טובה לכל אזרחי ישראל, כי מבחינתם גם התרומות והסיוע לא ברורים מאליהם. "הופקרנו במשך 20 שנה", אומרת מילנר לנדסקינד בקול חנוק מבכי. "נפלו עלינו רקטות, שרפו לנו את השדות, חדרו מחבלים ממנהרות – זה לא תמיד עניין את הממשלה. את התוצאה האיומה של האדישות הזו ספגנו בשבת השחורה. אנחנו הולכות לעבור תקופה ארוכה של שיקום ובנייה מחדש. זה לא יקרה בחודש וגם לא בשנה. זה ייקח זמן רב, ואני מקווה שלא נופקר שוב אחרי '15 דקות של תהילה'. הלוואי שנחגוג את חנוכה בארז. אין לנו ארז אחרת".