"אני עובד עכשיו עם 13 עובדי ייצור, שזה 25% ממה שאני צריך", אומר יאיר חזות, מנכ"ל מפעל 'הראל ביטחון' שבאזור התעשייה הצפוני באשקלון. המפעל מייצר את מכלול אמצעי המיגון למרחבים מוגנים וממ"דים: דלתות, חלונות, משקופים, דלתות הדף וחלונות הדף. "בשגרה יש לנו 40 עובדי ייצור. רובם מעוטף עזה ומאשקלון, והתפנו מהאזור. עשרה עובדים, מיומנים מאוד, הם פלסטינאים מחברון, והם לא יכולים להגיע במצב הנוכחי."

'הראל ביטחון' לא מהווה מקרה בודד. עוד לפני המלחמה דווח על מחסור של יותר מ-15 אלף עובדים בתעשייה הישראלית. בעקבות המלחמה קיים על חוסר של כ-35 אלף עובדים במפעלים חיוניים, זאת לדברי התאחדות התעשיינים. מטבע הדברים, המחסור חריף במיוחד במפעלי אזור הנגב המערבי.

"לרוב אנחנו עובדים עם קבלנים", אומר חזות ל'דבר', "אבל ענף הבנייה מושבת. 90% מהייצור שלנו כרגע מיועד לקבלני מיגוניות. רובם מספקים הזמנות למדינה, מיעוטם לשוק הפרטי. הדרישה גבוהה, וכוח האדם שיש לנו מועט."

בשבועיים הראשונים של המלחמה הושבתה לחלוטין העבודה במפעל. עם האפשרות לחזור לעבודה, היו עובדים שהתייצבו מייד. "היה ביקוש לבוא לעבוד, כי אנשים רוצים לפרנס את המשפחות שלהם." חזות מספר שכרגע המפעל נותן שירות רק לבתים מאוכלסים, ושנעשה מאמץ להירתם לטובת כל מי שזקוק לשירותיו: "אני מנסה לשלוח מתקינים בלי לבדוק אם יש אחריות, כי ברור שאנשים צריכים את העזרה שלנו".

למרות שתחום פעילותו רלוונטי היום מאי פעם, המפעל לא מוגדר רשמית כמפעל חיוני. "מעבר לזה שהפרוצדורה מסובכת ודורשת זמן, המשמעות של הכרה כמפעל חיוני היא בעיקר ביכולת לרתק עובדים", מסביר חזות, "וזה משהו שאני לא רוצה לעשות. לא מאמין בזה. מי שמרגיש צורך להיות עם הילדים או במקום יותר בטוח, אני מקבל את זה לחלוטין. אלה אנשים שהולכים איתי לא מהיום".

תלאות הקורונה ואירועי הלחימה בשנים האחרונות יצרו, לדבריו, מחויבות אמיצה בינו לבין עובדי המפעל. "עברנו ביחד משברים, סגרים, סבבים, ואני לא רוצה לאבד את העובדים שלי. הם מסורים ואני מחויב אליהם כמו שהם מחויבים אלי."

חזות אומר שהיום קשה מאי פעם למצוא עובדי ייצור מקצועיים כמו מפעילי מכונות כיפוף, רתכי C2O (כלומר רתכים שעובדים עם מכונות ריתוך המשתמשות בפחמן דו חמצני) ועובדים כלליים עם רקע טכני וידע בהשחזה. "כוח האדם שיש לי הוא מיומן ועובד בידיים אם צריך. אני עוזר בהפעלת המכונות שאני יודע להפעיל, כמו מכונות לייזר לחיתוך. אבל חסרים לנו עובדים בכל המחלקות. לשתי העובדות במחלקת השירות אין מסגרות לילדים. שכרתי עובדת חדשה שתענה לטלפון ותרשום הודעות, כי אין ברירה."

עכשיו הוא מנסה לגייס עובדים מיומנים בכל מחיר. "החלטתי שאני פונה לכל הכיוונים. אביא עובדים מהמרכז בהסעות אם צריך. בכל מקרה אני מפסיד כסף, אז אני מעדיף לייצר מלסגור את המפעל עד אחרי המלחמה. אני עובד ואעשה הכל גם אם אני לא ריווחי עכשיו."

חזות מספר: "היו פניות של עובדים בעקבות פרסומים. הרוב לא רלוונטיים כי הם לא מהאזור. מי שפנה מהאזור, אפילו לעבודה זמנית, קיבלתי אותו. פנו אלי גם אנשים שהוצאו לחל"ת, כי אני משלם יותר ממה שהם מרוויחים בשגרה."

יותר מהכל, הוא מחפש עובדים קבועים שיקלטו בחברה. "החברה עמדה לפני התרחבות ערב המלחמה, ואני יכול כרגע לגייס 15-20 עובדים שישארו איתנו. רק שיבואו." לדבריו הפיצוי מהמדינה לא יעזור בהרבה, "אבל זה גם משהו. אני לא מחפש איך המדינה תכסה לי את הכל. אני לוקח בחשבון שהחודש הזה הוא תרומה לאזרחי המדינה, ואני מסתכל קדימה ומקווה לטוב."