חַלַבּ היא עיר מאוד פוטוגנית. עשרות, מאות, אלפי תמונות וסרטי וידאו. חלק מהתמונות מתפרסמות בעיתונות של כל היבשות. בעיקר ילדים. כאשר צפיתי בסרטון שצולם על ידי רחפן מעל החלק המזרחי של חַלַבּ, הוא הזכיר לי את ורשה הווירטואלית ההרוסה אחרי מרד וורשה, בסצנה שבה מתוך התפאורה הממוחשבת של העיר שנרצחה יוצא השורד, גיבור "הפסנתרן" של רומן פולנסקי.
בחַלַבּ אין הריסות וירטואליות, אין גופות, פצועים ודם וירטואליים. הכול אמתי. אמתי ווירטואלי בו זמנית. אנחנו רואים רק תמונות, נעות על מסכי הטלוויזיה הרב-ערוצית שלנו, העובדים בטכנולוגיה הדיגיטלית החדשנית ביותר, המבטיחה קשת רחבה של צבעים עשירים וטבעיים.
היצרנים מזמינים אותנו "לחוויה רב-חושית" בקשת הצבעים הזו ו"ולשקוע בסצנה". אז אנחנו "שוקעים בסצנה" ועיננו נודדות על המסך המעוקל שנותן אשליה מושלמת של מציאות. היא מחליפה אותה. מה שאנחנו צופים בו נורא, אבל יש לנו הרי שלט ו-666 ערוצים (ואולי יותר). אנחנו בטוחים.
חַלַבּ נמצאת בבתינו כל יום. אנחנו רואים, שומעים, ואפילו – הטכנולוגיה הדיגיטלית החדישה היא טכנולוגיה מצויינת – מרגישים. את צחנת המלחמה: צחנת המתים, העשן, האשפה הרקובה, האנשים המלוכלכים. והאבק. בכל מקום המון אבק אפור. מרשרש בפה. אני לא יודע מה קורה 20 ק"מ מהבית שלי בגורה קלוואריה (עיירה דרומית ורשה – המערכת), אבל אני יודע כמה ילדים מחַלַבּ איבדו ידיים, רגליים, את חייהם. ואני רואה את הכול. בלי לתת את הדין.
אני מתאר לעצמי את דסק החדשות של הבי.בי.סי, או הסי.אן.אן. או יורוניוז: "רחובות נוספים בגטו ורשה עולים בלהבות. לדברי הכתב שלנו, בחלקה המזרחי של העיר המוקפת חומה פתחו אתמול כוחות הכיבוש בהתקפה מסיבית על עמדות המורדים באמצעות ארטילריה…
חַלַבּ היא תיאטרון הפשע והמוות של תקופתנו – ניטור מתמיד, תצפית מתמדת על כולם ועל הכול. נדמה שחַלַבּ נמצאת במרכזו של פַּנְאוֹפְּטִיקוֹן גלובלי מפלצתי: אנחנו רואים הכול! בעבר צריך היה להגיע לזירת הפשע, להשיג או ליתר דיוק לסחוט עדות ולהביא אותה אל העולם. זה תמיד היה מסוכן מאוד, לעתים קרובות בלתי אפשרי: או שהאזורים אינם נגישים, או שהקירות גבוהים מדי, או שיש תיל עם מתח גבוה. לכן פשע ומוות היו (בדרך כלל) נסתרים מהעין. עכשיו המסך מוסט, הפנסים מכוונים אל הבמה, מחסום המרחק חדל להתקיים. בימים עברו הרוע הסתתר בצל, לא רצה עדים, תעב מצלמות. שלטונות הצבא הגרמני ברמות פיקוד שונות, אסרו שוב ושוב צילום של הוצאות המוניות להורג. והרי יש לנו הרבה תמונות חובבים שצולמו מנקודות קרובות ורחוקות, תמונות פחות או יותר ברורות. בתמונות מופיעים ההוֹרגים והנהרגים. תמונות-שלל מעין אלו שלחו המרצחים בדואר למשפחות שלהם ברייך השלישי, עם כיתוב על העבודה הקשה שהם עושים לטובת המולדת ולמען אושרה של האנושות. את תמונות-השלל האלה, שצולמו על ידי חברי האיינזצגרופן במזרח, מוכרים עכשיו בעליהן (היורשים) באתרי מכירות פומביות באינטרנט תמורת כסף טוב. חַלַבּ מקלקלת את השוק. החובבים התחלפו באנשי מקצוע. יש מסה של תמונות מבעיתות משם, הן מציפות את האינטרנט, יש מהן הרבה יותר מדי מכדי שיהיה להן ערך רב. הן חיות כמו פרפרים – חיים קצרים, אבל אינטנסיביים. למחרת יהיו תמונות חדשות, טובות יותר, מפחידות יותר…
חַלַבּ היא סיוט לא רק בגלל מה שקורה שם, מה שאנחנו צופים בו בקפידה יום אחרי יום, שעה אחר שעה. הנורא הוא שאנחנו לא יכולים להבין למה זה קורה. ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. אזלת היד, חוסר האונים הם סיוט. חוסר האונים שלנו – שלי ושלך – כי מה אנחנו יכולים לעשות? זה תחושה הרסנית אם כי אנחנו יכולים, כל אחד במידה שיכול, להתנגד לה. אבל חוסר האונים של מה שנקרא "העולם" – הוא בלתי נסבל.
אנליסטים ופרשנים פוליטיים מסבירים לי את המצב הסבוך: שארה"ב, שרוסיה, שטורקיה, שנופלות פצצות סוריות של אסד, פצצות צרפתיות, פצצות רוסיות, שהכורדים, שדאע"ש… שיחות, ועידות, הפסקות אש שלא יוצאות לפועל, הפרות של שביתות נשק. מצלמות, פלשים, הבזקי מצלמה, לימוזינות עם שומרי ראש נוסעות בשקט, נושאות בתוכן מאחורי החלונות הכהים את מנהלי המשאים והמתנים. פוליטיקאים במשרדים, סביב שולחנות דיונים, לבושים בקפידה, שבעים, עם איפור על פניהם, כדי למנוע ברק לא יפה מאור הזרקורים על המצח הגבוה, החושב שלהם. לחיצות ידיים. ופצצות נופלות, בתים מתמוטטים, אין חשמל, אין מים, אין אוכל, אין תרופות. ואני קורא משהו שנשמע כמו ליטורגיה יומיומית: כך וכך מתים, כך וכך פצועים, ומוות של "זקנים, נשים וילדים". תמיד מתים בעיקר "זקנים, נשים וילדים", כמו בכל קטל של מלחמה – הם חסרי ההגנה ביותר.
*
אני מתאר לעצמי את דסק החדשות של הבי.בי.סי, או הסי.אן.אן. או יורוניוז: "רחובות נוספים בגטו ורשה עולים בלהבות. לדברי הכתב שלנו, בחלקה המזרחי של העיר המוקפת חומה פתחו אתמול כוחות הכיבוש בהתקפה מסיבית על עמדות המורדים באמצעות ארטילריה, כלי רכב משוריינים ופצצות נפץ ותבערה ממטוסים מנמיכי טוס. הרחובות מילא, ניסקה, ווֹלינסקה חדלו להתקיים. מתוך הבתים הבוערים אנשים קפצו אל המדרכות. ההערכה היא כי בלהבות ומתחת להריסות נהרגו באותם ימים מאות אנשים, אלפים רוכזו בכיכר המשלוחים בקרבת מקום והועלו לקרונות רכבת. על פי מקורותינו, בבונקרים מתחת לערימות ההריסות מסתתרים עדיין אזרחים. בחצר הרוסה של אחד הבניינים אנו רואים ערימת גופות, אשר הוצתה על ידי חוליות המוות". תמונות מהאוויר, שצולמו על ידי רחפנים שטסו מעל הגטו הבוער. תמונת בניין: עשן מתמר מהחלונות, גבר – הנראה בבירור כנגד כתם לבן של טיח מתקלף – צונח למטה, קפוא בגובה הקומה השנייה.
בתחתית המסך יכול להופיע הכיתוב "מבזק חדשות". כתבינו המיוחד מדווח. ב-19 באפריל 1943 בהמילטון, ברמודה, נציגי בריטניה וארצות הברית התכנסו לדיון. מטרת הועידה הייתה לקבוע דרכי פינוי ליהודים מאזורי הלחימה ולאפשר מילוט (קרי: הצלת חיים) לאלו שנמצאו תחת כיבוש הרייך השלישי.
הפוליטיקאים התכנסו בדיוק ביום פרוץ מרד גטו ורשה. באביב 1943 רוב היהודים שחיו על אדמת פולין הכבושה כבר לא היו בין החיים. ובדיוק אז הוצגה השאלה: מה לעשות עם הפליטים היהודים שמצאו את עצמם בשטחים ששוחררו כבר על ידי בעלות הברית, ועם אלה שעוד נותרו בשטחים הכבושים על ידי הגרמנים. בקיצור: מה לעשות עם הזרזיף הדק של פליטים יהודים ועם היהודים שנמצאים בידי הרוצחים. הדיונים נמשכו עד ה-28 באפריל. ההחלטה העיקרית הייתה העדר החלטות. בעלות הברית הסכימו כי לא יבצעו כל פעולה וכי ישמרו על שתיקה בעניין זה. לדברי האמריקאים, פעולות למען הצלת היהודים יפריעו בניהול פעולות צבאיות, ישבשו את השיירות הצבאיות הנוסעות לעבר החזית. האמריקאים סרבו להעביר את הפליטים אל מעבר לים ולא חשבו לנכון לתקן את החוק ההגירה, וכן לא רצו להקצות למטרה זו כספים כלשהם. הבריטים לעומת זאת סברו כי אין זה הכרחי לפנות לגרמנים בפניה רשמית, המגנה פשעים נגד היהודים. אין זה הכרחי.
חַלַבּ נמצאת בבתינו כל יום. אנחנו רואים, שומעים, ואפילו – הטכנולוגיה הדיגיטלית החדישה היא טכנולוגיה מצויינת – מרגישים. את צחנת המלחמה: צחנת המתים, העשן, האשפה הרקובה, האנשים המלוכלכים. והאבק. בכל מקום המון אבק אפור. מרשרש בפה.
"האוֹבּזֶרוור" הלונדוני הגיב: "והנה במלונות פאר, על חופי אי מפואר באוקיינוס האטלנטי, התאספו ג'נטלמנים לבושים היטב, כדי לאשר זה לזה שבאמת ניתן לעשות מעט מאוד… נאומי הפתיחה אשר זכו לתגובה נרחבת בארצנו, זכו לתגובות של אימה וכעס. למדנו כי הנושא הזה הוא מעל לכוחותיהן של אנגליה וארצות הברית גם יחד". הוועדה הציונית האמריקאית תארה את הוועידה בברמודה מעל דפיו של "הניו יורק טיימס" כ"לעג אכזרי" להבטחות המקדימות שניתנו ליהודי אמריקה ולאלה שניתנו ליהודים תחת הכיבוש הגרמני.
ביום סיומה של הוועידה בברמודה, 28 באפריל 1943, גטו ורשה עלה בלהבות. באותו יום דיווח יירגן שטרופ, קצין האס-אס שפיקד על חיסול גטו ורשה: "על מנת לערוך חיפוש בכל שטח הגטו נעשה שימוש ב-10 יחידות סער. לאחר עבודת נמלים קפדנית, יחידות אלה מצאו מספר רב של בונקרים, שבהם, כפי שידוע היום, היהודים התכוננו להתנגדות כבר מאמצע השנה שעברה. בסה"כ הוצאו בכוח מהבונקרים הללו 335 יהודים. בנוסף לפעולה זו התבצעה תקיפה על תא של ארגון צבאי יהודי, הממוקם בשולי הגטו. בנוסף לפורעים שנתפסו אתמול, נורו היום למוות 10 פורעים נוספים ותשעה נוספים נלכדו. כמו כן, נתפסו נשק, תחמושת וציוד לחימה צבאי נוספים. בשעות אחר הצהריים, נשלחה שוב יחידה לוחמת לבניין שכבר נערך בו חיפוש, שהוצת בזמן הפעולה. בדומה לימים הקודמים, גם היום, עקב השריפה המשתוללת וענני העשן העצומים, הופיעו יהודים בהמוניהם. (…) הודות להישגי היום מספרם הכולל של היהודים שנתפסו או נהרגו עלה ל-33,401. מספר זה אינו כולל יהודים שנשרפו או נהרגו בבונקרים".
*
הנאצים והבולשביקים לפניהם, נהנו ממטאפורות רפואיות, סניטריות-אפידמיולוגיות ופרזיטולוגיות. לנין קרא בביישנות "לנקות את אדמת רוסיה מכל החרקים המזיקים, מהפרעושים – הרמאים, הפשפשים – העשירים, וכן הלאה וכן הלאה" (דוקטרינת הקומונה, 1908). מאוחר יותר, הנאצים פרשו כנפיים. עבור היטלר, היהודי "היה טפיל על גופם של עמים אחרים", היהודים "פועלים כמו החיידקים הגרועים ביותר – הם מרעילים את הנשמה" (מיין קאמפף, 1925). עבור גבלס, היהודי "הוא האויב האוניברסלי, משחית הציביליזציה, טפיל האומות…" (בכינוס בנירנברג בשנת 1937). ב"דר שטירמר" משנת 1938 אנחנו קוראים על היהודים: "אי אפשר לסבול את החיידקים הללו, השרצים, המגיפה. הניקיון וההיגיינה מחייבים אותנו להשמיד אותם". עבור הימלר, "אנטישמיות זהה הלא לפעולת חיטוי [מכּינים]. ציד כינים אינו עניין של אידיאולוגיה, אלא עניין של ניקיון" (בנאום שנשא בפני קצינים ומפקדים בכירים של הס"ס – 24 באפריל 1943).
בפולין של "השינוי הטוב" אנו רואים שמטבעות הלשון הללו נשארים לאורך זמן. בכנס בחירות שהתקיים במקוב מזובייצקי (עיירה צפונית לוורשה – המערכת) באוקטובר 2015, התייחס ירוסלב קצ'ינסקי (מנהיג מפלגת השלטון בפולין – המערכת), ולא בפעם הראשונה, לנושא הפליטים הזורמים ללא הרף לאירופה. הפעם, הוא הפנה את תשומת הלב לסיכונים הבריאותיים הקשורים בהופעתם. הוא אמר: "כבר יש תופעות של התפרצות מחלות מסוכנות מאוד שכבר זמן רב לא היו באירופה. כולרה באיי יוון, דיזנטריה בווינה. סוגים שונים של טפילים, פרוטוזואה, אשר אינם מזיקים בגופם של אנשים אלה אך עלולים להיות מסוכנים כאן. אין זה אומר שצריך להפלות מישהו, אבל צריך לבדוק". זוהי תשובתו של איש הממלא תפקיד משמעותי בפולין בנוגע לאסון ההומניטרי הגדול ביותר באירופה אחרי המלחמה: "מחלות מסוכנות מאוד"; "כולרה"; "דיזנטריה"; "טפילים"; "פרוטוזואה". וְ – "צריך לבדוק". וְ – לא להכניס!
בחינה של תגובת העולם להשמדה המתמשכת של היהודים אמורה לעזור לנו להבין את שורש הדרמה המתרחשת לנגד עיננו של פליטי המלחמה המטורפת והאכזרית בסוריה. פונדמנטליזם דתי, גזענות, שנאת זרים וזלזול בערכי יסוד, שנאה לאנשים בני דת אחרת, צבע עור אחר, תרבות אחרת – לכל אלה יש מכנה משותף: אלימות ברוטלית, אונס, כוח בוטה וזלזול באדם. שנאה פנאטית הניזונה מהסבילות ואדישות שלנו, הפחד שלנו, האנוכיות שלנו. היא חזקה יותר ככל שאנחנו נותנים לה יותר מקום ונסוגים לתוך בתינו הבטוחים (עדיין). אבל הם יבואו לקחת אותנו. אין ספק. העולם היה עיוור לפני השואה, בזמן השואה, וגם אחריה הוא עדיין עיוור. האם מותר לנו שוב לעצום את עיננו? ההיסטוריה של השמדת היהודים הנקראת מנקודת המבט של היום חושפת מנגנון של הדרה, תיוג חברתי, הפרדה, בידוד, רדיפות והשמדה. היא גם חושפת את היסודות האידיאולוגיים של דברי השטנה של אותם ימים, כמו גם כמה הם דומים לאלו העכשוויים – ולפעמים אף זהים.
אני חסר אונים כאשר אני מסתכל הטרגדיה של תושבי חַלַבּ. אבל אני יכול לקרוא כאן, בפולין, במקום שבו התבצעה השמדת יהודי אירופה: המילים אינן חפות מפשע! הדבקת סטיגמות, הדרה, דה-הומניזציה, התייחסות לפליטים כפי שהנאצים התייחסו ליהודים – כ"נשאים עמידים של חיידקי מגיפה" – זוהי הקדמה לפעולה. יכולים לבוא ימים שבהם המילים יסיימו למלא את תפקידן, ולא יהיה בהן צורך יותר. ב"רצח בקתדרלה" מציג טי. אס. אליוט את הרגע הזה – המעבר ממילים למעשים. כאשר האבירים-הרוצחים באו להרוג את הארכיבישוף מקנטרברי תומאס בקט, הם התחילו מהטחת הכפשות, ואחר כך ריטשו אותו בחרבותיהם לרגלי המזבח. לפני כן הם הכריזו: "מספיק מילים. אנחנו מביאים את החרב – נִתֵּן לחרב להחליף את המילה".
פרופסור יאצק לאוצ'יאק הוא חוקר והוגה דעות הפועל במסגרת המרכז לחקר השואה בפולין, ובמכון לחקר הספרות.
המאמר פורסם ב-4 דצמבר 2016 ב"מדיום פובליצ'נה"
עורך: תומש מיכאלובסקי
תרגום מפולנית: מרתה סטנקיביץ'
הביא לדפוס: אורי מייזלמן
המערכת מודה לתדאוש וולנסקי ולמכון הפולני בישראל על סיועם בהבאת המאמר לדפוס בעברית
