"אני מרגישה שהבן שלי חי. שהוא שם, מחכה לי", אומרת רוזי זיו, שבנה שלומי נעדר מאז בוקר ה-7 לאוקטובר.

כבר עשרים שנה שזיו היא האחראית על הניקיון והחיטוי של חדרי הניתוח בבית החולים לגליל בנהריה. תמיד משמרות בוקר, ארבעה ימים בשבוע. שבת כן, שבת לא. ביום שבת השביעי באוקטובר היא הייתה במשמרת מ-6 בבוקר, בעוד בנה שלומי עבד באבטחה של פסטיבל 'נובה'. בפעם האחרונה הוא יצר קשר בשעה 8:15, ומאז הוגדר כנעדר. פריצת דרך במערך הזיהוי של משתתפי המסיבה שינתה השבוע את מצבו לחטוף.

"שלושה שבועות אנחנו מחפשים בין אלפי סרטונים במטה המשפחות, ופתאום מישהי שלחה לנו וידאו קצר שרואים אותו, והודיעו לכלתי שהוא חטוף", אומרת רוזי, "ב-6:30 רואים אותו הולך לכיוון המכוניות ואז נעלם. אני דיברתי אתו ב-7:30, אמרו לי שמשהו קורה בדרום ונזכרתי שהוא שם והתקשרתי, הוא ענה לי:' אמא, הכל בסדר, אני רגוע, אנחנו מתפנים אבל יש פקק'. נרגעתי, אבל אחרי שעה ניסיתי להתקשר שוב ולא היה מענה. פעם אחרונה שהבת שלי שמעה ממנו זה ב-8:15. הוא אמר 'אני אחזור אלייך' כשהוא רץ ומתנשף".

ג'ייק מרלו ז"ל (מימין) ושלומי זיו (צילום: אלבום פרטי)

מאז אותו בוקר היא נמצאת רוב הזמן במרכז הארץ, אצל הבנות שלה, לוקחת חלק פעיל במטה משפחות החטופים ומנסה למצוא כל פרט מידע אפשרי על גורל בנה. "בשבוע וחצי הראשונים לא יכולתי לעבוד. הייתי בתוך הסיוט הכי גדול שיכול להיות", היא אומרת, "אבל כל היום להיות בטלוויזיה בלע אותי, אז החלטתי לחזור ומאז אני עובדת, קצת. רוב הזמן לא נותנים לי לעבוד קשה", היא אומרת בחיוך.

בבית הקפה בכניסה לבית החולים יושבים חיילי מילואים ומשפחות מודאגות של חולים. כל מספר דקות עובד בית חולים ניגש אליה לחבק, לנשק או ללחוץ לה את היד, ולא לעזוב במשך שניות ארוכות. "לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה אנשים מכירים אותי. אני לא מכירה כל כך הרבה אנשים", אומרת זיו בפליאה כנה, "כל העובדים מחזקים ועוטפים,  וזה באמת מחזק, לא כאמירה שאומרים. לפעמים אני מרגישה שהם באמת מרגישים את הלב שלי. את הכאב שלי".

"לשלומי היו כמויות של חברים. בכל מקום"

שלומי, בנה הבכור של זיו, נשוי למירן מזה 13 שנה. הם מתגוררים במושב אלקוש הסמוך למעלות, אליו הגיע בעקבותיה והתאהב במקום מיד. בשבועות האחרונים סיים קורס ארוך של לימודי עיצוב פנים וחלם להתחיל לעבוד במקצוע. "היה לו כישרון מטורף לאסתטיקה", מספרת זיו, "הוא היה מקצוען בחשמלאות, באינסטלציה. אבל גם במקצועות ההיסטוריה והספרות. היו לו כמויות של חברים. בכל מקום. זה ככה מהגן, כל הזמן מחפשים אותו. בנאדם מאוד דומיננטי, כישרון מולד להתאים את עצמו לכל אחד".

שלומי הגיע למסיבה לעבוד כמאבטח יחד עם שני חבריו, אביב אליהו, בן דודה של אשתו ובן המושב, שהיה גם האחראי על האבטחה במסיבה, וג'ייק מרלו, עולה חדש מבריטניה שהגיע למושב לפני שנה וחצי מלונדון, התאהב בטבע והפך לבן בית בבית משפחת זיו.

אביב אליהו ז"ל שנרצח במסיבה ברעים (תמונה באדיבות המשפחה)

לאורך כל המסיבה שלומי ענד צמידים לבאי המסיבה. היום רוזי לובשת על זרוע ימין את צמיד החטופים. "אביב וג'ייק נרצחו באותו בוקר. אביב נקבר במושב, והשכול הכבד יושב על המשפחה והמושב כולו עד עכשיו. גופתו של ג'ייק הוטסה ללונדון למשפחתו", היא מספרת, "לפני כמה חודשים הוא חזר לבקר, ואמר לאמא שלו שאין כמו בארץ… זה כל כך כואב הלב שילד עזב את המשפחה, הגיע לפה ונרצח".

דיסקית 'הלב שלנו שבוי בעזה' שעונדת רוזי זיו. "אני לא רוצה שהבן שלי יבוא והילדים הקטנים האלו יישארו שם. אני רוצה שכולם יצאו, יצאו יחד" (צילום: דוד טברסקי)

באחד הימים הקשים במטה המשפחות, שבו חלקן החלו לקבל בשורות איוב על יקיריהם, בתה של זיו לקחה אותה הצידה ושאלה אותה: מה את מרגישה? "אמרתי לה ישירות: אני מרגישה ששלומי חי", מספרת זיו, "הבת שלי הסתכלה עליי ואמרה: לא מה את רוצה. מה את מרגישה. עניתי לה: אני מרגישה שהבן שלי חי. שהוא שם מחכה. חזק גם בשביל האחרים. אני מקווה מאוד שאני לא אתאכזב".

רוזי לקחה חלק במיצגי המחאה, אבל לא יוצאת להפגנות. יש לה אמון בממשלה ובצבא שכל הפעולות האפשריות להשבת בנה נעשות. "הלחץ צריך להיות בחוץ, על העולם", היא אומרת, "יש הרבה דברים לשקול. יש לנו שם הרבה מאוד חיילים צעירים בעזה. יש ילדים קטנים ותינוקות חטופים ללא ההורים שלהם, וצריך לקחת הכול בחשבון. עבורי זה לא העיקר ששלומי יחזור. אני לא רוצה שהבן שלי יבוא, והילדים הקטנים האלו יישארו שם. המבוגרים שצריכים את התרופות שלהם. אני רוצה שכולם יצאו. יצאו ביחד".