שתיים מהטראומות הלאומיות של ישראל נחקקו בזיכרון דרך התאריכים שבהן קרו: 7 באוקטובר 2023, בו יצא חמאס למתקפת טרור רצחנית נגד אזרחי ישראל, ו-4 בנובמבר 1995, בו יהודי ישראלי רצח את ראש ממשלת ישראל. הראשונה טרייה ועדיין מדממת, השנייה כמעט ונשכחה השנה בצל המלחמה, אבל אקטואלית ורלוונטית מתמיד.
כתלמיד חטיבת ביניים בזמן רצח ראש הממשלה יצחק רבין, אני זוכר היטב את תחושת ההלם שאחזה בי וברוב הציבור מעצם התרחשותו. רבים דיברו אז על אובדן התמימות, על כך שלא האמינו שבמדינת ישראל, חלום הדורות של העם היהודי, אזרח ירצח ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי. הסכנה שנשקפת לישראל מכיוונם של זרמים קנאיים שאינם מקבלים את מרות הממשלה הנבחרת הפכה מוחשית וכואבת. עבור מי שתמך בתהליך השלום שרבין הוביל, הרצח הפך גם לסמל של מות 'חלום השלום'.
הטראומה הקשה קיבלה את השם '4 בנובמבר'. סטיקרים עם התאריך 4.11.95 מילאו את מכוניות הארץ. יום הזיכרון הממלכתי, שהוכרז רק שנתיים לאחר הרצח, נקבע בתאריך העברי – י"ב בחשוון, אבל התאריך שהתקבע בתודעה הוא התאריך הלועזי.
***
כשהתבגרתי התחלתי לעסוק בחינוך. הדרכתי חניכים בתנועת הנוער, תלמידים בבתי ספר ומורים בהשתלמויות. מדי שנה, יום הזיכרון לרצח רבין היה עמוס בפעילויות ובמפגשים שעסקו בחשיבות הדמוקרטיה, בכללי המשחק לניהול מחלוקות קשות. בניסיון להסביר שהרוצח היה אדם יחיד, אך הוא היה חלק ממעגל רחב יותר של אנשים שאפשרו את הפשע הנתעב שביצע, באמירות מסיתות או באדישות אליהן. שמטרתו של הרוצח לא היתה רק לרצוח את רבין, אלא את היכולת של כל אחד מאיתנו להיות אדם חופשי שקובע את גורלו וגורל המדינה בה הוא חי. שאין מקום לכל צורה של אלימות פוליטית ולחתירה תחת החלטות של ממשלה דמוקרטית.
ככל שעברו השנים, טראומת 4 בנובמבר הלכה והתקהתה. ברוב מערכת החינוך מיעטו לעסוק בו ובמשמעויות העמוקות או האקטואליות שלו, והסתפקו בהכרת דמותו של רבין או במסרים שטחיים נגד אלימות. מצאתי את עצמי משוחח על הרצח עם בני נוער ומורים שנולדו אחרי שהוא קרה, שהוא כבר לא חוויה אישית עבורם. הטראומה שלי ושל רבים מבני דורי הייתה עבורם אירוע רחוק, שנדרש להתאים אותו לאירועים אקטואליים.
השנה האחרונה העמידה במבחן את כל מה שאליו חינכתי לאורך השנים. עם עליית הממשלה הנוכחית היא יזמה שינויים נרחבים במערכת המשפט, שנתפסו בקרב המתנגדים לה כפגיעה קשה במהות הדמוקרטיה עצמה. החל מאבק אזרחי חסר תקדים, עם הפגנות בהשתתפות מאות אלפים, שהעלה מחדש את אותן שאלות ישנות על כללי המשחק הדמוקרטיים. האם שני ה'מחנות' של 'תומכי ביבי' ו'רק לא ביבי' יכולים לחיות יחד למרות חוסר ההסכמה, ומה נדרש לשם כך? איפה הגבול בין ביקורת נוקבת ולגיטימית לשיח רעיל ומסוכן? האם סרבנות או איום בסרבנות הם לגיטימיים? ומדוע ההנהגות של שני המחנות הפוליטיים סיכלו את האפשרות לפשרה, שהייתה יכולה להרגיע את השטח הבוער?
***
ואז הגיעה מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.
מספר ההרוגים העצום, האכזריות המאורגנת של הרוצחים, הצבא והממשלה שנעדרו שעות ארוכות, הקונספציות הביטחוניות שנשברו, היישובים שנשרפו, המערכות החברתיות שלא נתנו מענה, והסיוט המתמשך של משפחות החטופים הם רק חלק מהטראומה שפקדה את החברה הישראלית. גם בה התאריך הפך לסמל, למושג בפני עצמו, שתי מילים שמתארות את כל קווי השבר, הזעקה והכעס. רבים קעקעו את התאריך על גופם, רבים עוד יותר נשבעו לא לשכוח אותו לעולם.
המאבקים הפנימיים הוסטו הצידה, והחברה הישראלית התגייסה להיאבק באויבים החיצוניים שלה ולסייע לכל האזרחים שנפגעו מהמצב הנורא. האבל והמלחמה הובילו לביטול הטקסים הממלכתיים לציון יום הזיכרון לרצח רבין, שהתאריך הרשמי שלו, י"ב חשוון, חל בשבוע שעבר. גם 4 בנובמבר, התאריך הטראומתי מלפני 28 שנים, עבר כמעט ללא אזכור.
אבל במבט קדימה, אם ישראל חפצת חיים, היא חייבת לזכור את שתי הטראומות האלה ואת הלקחים מהן. 7 באוקטובר יהיה לעד תזכורת כואבת ומבעיתה לשבריריות הקיום של מדינה יהודית במזרח התיכון, ולחובה לעשות כל מה שאפשר כדי להבטיח את קיומה. ו-4 בנובמבר חייב להזכיר לעד את ההכרח שהיא תהיה מדינה דמוקרטית, שיודעת להכיל מחלוקות קשות ללא אלימות, ושמאפשרת חיים משותפים והוגנים של אנשים ממגוון ציבורים ועמדות. מדינה שאין בה מקום להדרה ולפגיעה באף אדם או ציבור, ושמעודדת סולידריות וכבוד הדדי ולא שנאה.
הסיכוי להבטיח את קיומה של ישראל לדורות הבאים טמון בהבנת ההכרח להתמודד עם איומים חיצוניים לצד מתחים חברתיים פנימיים. זה אתגר למנהיגי ההווה והעתיד של ישראל, וגם לכל מי שחי ויחיה כאן. 7 באוקטובר ו-4 בנובמבר יכולים להיות התזכורות לכך.
