מדינת ישראל התעוררה לפני כחודש פעמיים: פיזית ומטאפורית. באותו בוקר נורא השכמנו בגופנו לאירוע הטרור הגדול ביותר שידעה המדינה ובמקביל, התעוררנו מאשליות וקונספציות שליוו את חיינו לאורך שנים.
בין אותן קונספציות קורסות, שמור מקום של כבוד לתפיסה הקלוקלת שהובילה את ממשלות ישראל לדורותיהן בנושא ביטחון המזון. לאורך שנים מכרו נערי האוצר, שהיו מתודלקים במחקרים הממומנים של קהלת, לציבור ש'ביטחון מזון' הוא סיסמה. שאין צורך לדאוג לחקלאות מקומית, כי עתידה של ישראל הוא בייבוא.
בוועדות הכנסת, בתדרוכי כתבים ובלחישה על אוזנם של מקבלי ההחלטות, קידמו במשרד אג׳נדה שנועדה להחליש את החקלאות הישראלית ולחזק על גבה יבואנים וקמעונאים, שהוצגו כמי "ששומרים על כיסם של הישראלים".
לא עזרו הוכחות והסברים, ואפילו כשמחירי החמאה המיובאת החלו מאמירים, באוצר הסבירו שהמגוון חשוב יותר מהמחיר, ובסתר היו שפעלו לבטל אפילו את הפיקוח על מוצרי יסוד בטענה שהפיקוח הוא בכלל מטרד, בלי שהם מבינים באמת שהוא מנגנון ההגנה היחיד שמאפשר לוודא כי מחיר מוצר יהיה נגיש לכל, בייחוד לשכבות החלשות.
בינתיים, המציאות הגלובלית החלה להתקדר. משבר אקלים עולמי הביא מעצמות לרכוש שטחים ומשקים חקלאיים בכל העולם, על מנת שיוכלו להאכיל את תושביהן בעוד מספר שנים. אולם גם זה לא שכנע את מקבלי ההחלטות להבין כי כדי להיערך למציאות המשתנה, יש לחזק את הייצור המקומי.
החקלאות והיצור המקומי הפכו לנטל שיש לפצות אותו בכמה פרוטות
במקום להעצים ענפים שיחזקו את ביטחון המזון של המדינה, הממשלה בעצמה פעלה להחלשת החקלאות המקומית ותיעדפה ייבוא מטורקיה וממזרח אירופה. גם המלחמה באוקראינה והשלכותיה על הכלכלה העולמית לא עוררו אף אחד במשרדי הממשלה.
אפילו קריאות החקלאים ויצרני החלב, שבוצעו מעל כל במה, בבקשה לחזק את היצור המקומי למען ביטחון המזון, זכו לכתף קרה. את הדמות הנערצת של החקלאי העובד בשדות וברפתות בעוטף עזה ובגבול הצפון, החליפה הערצה ליבואנים בעלי חברות התעופה ומכוניות הפאר. החקלאות והיצור המקומי הפכו לנטל שיש לפצות אותו בכמה פרוטות, עד שייעלם וייתן ליבואנים ולתפישות השוק הגלובלי החופשי לחגוג.
מראשית הציונות ועד לא מכבר, היה ברור לכל הקשר ההדוק בין חקלאות לביטחון ולביטחון המזון והשמירה על הקרקע. אך מאז כניסתו של פורום קהלת לשטח, על שליחיו בכנסת, הפכה החקלאות למעמסה ופעלו להחליש אותה, וכפועל יוצא מכך גם את היישובים בה היא מתקיימת, שרובם המוחלט מצוי לאורך הגבולות.
האירועים הטרגיים שהכו באותו בוקר נורא של ה-7 באוקטובר רק המחישו כיצד מנעו החקלאים במלחמתם ובגופם את הגעת המרצחים הנאצים של החמאס ללב מדינת ישראל. וזה גם קשר בין התיישבות לחקלאות לביטחון. גם עכשיו ממשיכים החקלאים לקיים את התחייבותם למרות שהמדינה מפנה להם עורף. הגיבורים בקיבוצים ובמושבים בעוטף עזה נשארו במשקים גם בימים שלאחר הקרבות, ונלחמים מידי יום כדי לספק את צורכי המשק.
אז מה עכשיו? למדינה ניתנה הזדמנות אחרונה להתעורר. יש לחוקק את חוק יסוד החקלאות ולגבש תוכנית לאומית לחיזוק החקלאות המקומית, והחזרת החקלאים והחקלאות למקום הראוי להם מתוקף תפקידם כשומרים על ביטחון המזון, ההתיישבות והביטחון הפיזי של ישראל. על ישראל להפנים שכל פתרון קסם שהוצע לציבור לאורך השנים בסוף התברר כלא ריאלי בשעת משבר.
עם עגבניות מארדואן ומלפפונים מעמאן לא ניתן לבסס ביטחון מזון של אומה. זה הזמן לפעול ולתת זריקת עידוד לחקלאים, שעכשיו נמצאים במשבר הגדול ביותר שידעו. גם בשל המצב, אבל לא פחות מכך, בשל הקונספציה שהביאה להזנחתם לאורך שנים.
איציק שניידר הוא מנכ״ל מועצת החלב ויו״ר מועצת הצמחים.
